אולי היה לנו יותר טוב?
אם היינו פותחים ומשתפים?
אם היינו מדברים על מה שטוב אבל גם על מה שקשה?
על הפחדים שלנו, על מה שמערער אותנו,
על המקומות של התקיעות,
על הכעסים
על העלבונות
על מה שמטריד עם הילדים
על מה שאנחנו חווים ככישלונות
על מצבי הרוח השונים
על בדידות
ועל דיכאון…
תארו לכם שזה היה מקובל.
שהיינו מסכימים להוריד את המסכות ולדבר באמת…
נותנים לעצמינו להיות חלשים במקום להחזיק כל הזמן פאסון של 'הכל בסדר, ומהמם'…
יש מצב שזה היה עושה טוב?
אולי היינו אנושיים יותר? חומלים יותר? ביחד יותר?
אולי זה היה מכניס דברים טובים לחברה שלנו?
מוזר לי, אנחנו חיים בחברה שמגבילה את הדיבור על רגשות וקשיים-
אפשר לדבר אבל במידה.
עדיף לשתוק, 'זה יותר בריא'…
כאילו, את המחשבות והרגשות שלי אשמור לעצמי ואתן להם רק להציץ מתי שאני מחליט וכמה שמקובל…
למה? מה זה עושה לנו? ממה אנחנו מפחדים?
תארו לכם שהיינו מדברים באמת…
עוזבים לרגע את החששות בצד וחוזרים להיות… אנושיים.
כי מותר לדבר וכמה שיותר זה יותר בריא לנו
ולכולנו יש מהכל והכל בסדר!
אז בואו נדבר באמת…