עונשים… מה הקשר???
מה הקשר בין אם לא תפסיק לצעוק לא תקבל ממתק?
ומה הקשר בין אם לא תאכל ארוחת ערב לא נצא לגינה?
זהו שאין קשר. יש רק כעס מצד ההורה (שגורם לילד לכעוס גם הוא), מאבק, חוסר הבנה, בד"כ העונש לא משיג תוצאות ואם הוא משיג והילד נשמע לנו זה עלול לפגוע בקשר של ההורה והילד.
ומה גם שזה מזכיר לי את החינוך של פעם (ויש דברים טובים לקחת מהחינוך של 'פעם'), את ההורה הרחוק, הלא קשור, שלא מבין ולא מחובר לילד… ההורה הסמכותי שמנחית הוראות, זאת האסוציאציה שלי ולא כולנו אהבנו את מה שהיה פעם.
אז בואו נחבר, נתחבר לילד וגם נלמד אותו לעשות את החיבור בין ההתנהגות שלו לתוצאה ונלמד אותו מה לא לעשות ומה כן.
גם אנחנו בתור ילדים לא אהבנו עונשים (והורה שהעניש יותר מידי גם פגע באהבה שלנו אליו). עונש נחווה כסנקציה שרירותית, שלא נותנת הסבר הגיוני למתרחש עבור הילד ונועדה רק להפסיק או לפחות לנסות להפסיק התנהגות שמפריעה לנו ולהפך. לרוב זה לא יפסיק לגמרי את ההתנהגות ולא ילמד התנהגות רצויה ולפעמים ייצור מרחק וניכור בין ההורה והילד (תלוי בקשר ובאווירה של הבית). העונש יכול להיות הגיוני עבורנו אבל לא תמיד עבור הילד, לרוב הוא ניתן בשעת כעס ולכן ייצור כעס גם אצל הילד וזה לא רצוי עבורנו ועבורו.
אז מה כן? אני מאוד בעד סמכות הורית, השאלה איך, ואני מציעה לחפש את ההקשרים בין התנהגות לתוצאה, תוצאות טבעיות או הגיוניות. כלומר: לשים את הכעס שלנו בצד ולחשוב איזה תוצאות הגיוניות יכולות להיות להתנהגות הילד- לשלילה (אם הוא לא עושה מה שרצינו) וגם לחיוב (אם הוא עושה).
למשל נסביר פעם אחת: 'צחצוח שיניים מנקה את הסוכרים ונועד לשמירה על השיניים ולכן מי שלא מצחצח לא יכול לקבל ממתק'. ואח"כ ליצור מוטיבציה חיובית נסכם בחיוב: 'מי שיצחצח וישמור על השיניים יקבל ממתק'. בשקט, רגוע, ללא כעס, אמרנו פעם אחת וזהו. עכשיו ניישם ואם צריך אז נעזור לילד לצחצח ולא לשכוח להביע שביעות נחת אם הוא אכן עשה.
רוצים ילד עצמאי שמתלבש בעצמו למשל? אפשר לומר לילד: 'אני רוצה ללכת איתך לגינה ובשביל לצאת מהבית צריך להתלבש, אז מי שרוצה ללכת לגינה שיתלבש' , או כל פעילות אחרת שאהובה עליו (ומי שלא אז לא, וכאן הנקודה החשובה- אם הוא לא מתלבש אז לא הולכים גם אם הוא יבכה ויצטער וגם אם אנחנו נצטער שאי אפשר ללכת, ואפשר להיות אמפטיים ולומר לו שאנחנו מצטערים, באמת, אבל- נעמוד ע"כ וככה נלמד אותו את הקשר האמיתי בין מה שהוא עושה והתוצאה של זה). הילד ילמד גבולות ושהאחריות אצלו.
עוד דוגמה כשאנחנו רוצים להשיג התנהגויות חיובית, שהילד יעשה משהו כמו למשל- יתארגן ויתלבש בעצמו לפני שיוצאים: 'אני רוצה לצאת אתכם לטיול ולבלות, אם אארגן את הדברים בעצמי נורא אתעייף וגם אני רוצה להנות אתכם ולא להגיע עייפה לטיול, בואו לעזור לי, נחלק תפקידים. מי שרוצה לצאת שיתארגן'. מבקשים ומבהירים את הציפיות לפני שהדברים קורים במקום להעניש בדיעבד, ואם לא מתארגנים- אז אולי לא יוצאים, או שבוחרים פעילות אחרת בבית, או שיוצאים לזמן קצר וחוזרים כי צריך לארגן ולסדר את הבית.
דוגמה נוספת: 'מי שלא מכבד את המרחב המשותף של הבית, הסלון, ומרביץ לאחים לא יכול להיות בסלון ולא נשחק יחד, ילך לחדר שלו'. ולא, הוא לא יכול להיכנס לחדר (פה נהיה סמכותיים). זה כבר הגיוני.
'מי שצועק אני לא שומעת, לא יכולה להתרכז ככה', ועוד, תחשבו מה מתאים אצלכם בבית.
אני לא יכולה לשלוט על הגוף של הילד ולא תמיד יעזור אם אומר לו 'אל תזרוק או אל תשבור או אל תכה', אבל אני יכולה לשלוט על עצמי ולבחור מה נעים לי ומה לא ולומר 'לא נעים לי שאתה צועק, אני הולכת לחדר אחר'. אי אפשר לכעוס עלי, נכון?
זה נראה כמו ניואנס אבל ההבדל הוא תהומי ולאט לאט הילד כבר לא כועס, גדל ואפילו מבין את הרעיון ואח"כ גם אותנו, וזה חשוב להתפתחות שלו.
לנו ההורים קשה להפסיק עם הסברים ארוכים לילד למה לעשות ככה או אחרת אבל תכלס הוא לומד ממשפטים קצרים, מחוויה ומתוצאה ופחות מהסבר (גילאי הגיל הרך).
