כמה טוב שההורים היום מאפשרים לילדים להיות יותר עצמאיים. בעולם של פעם ילדים נדרשו להיות עצמאיים כי היה צריך, כי זה שירת.
בעבר, בתקופה שילדים עבדו ופירנסו את המשפחה- זו היתה חובה- להיות עצמאי, לעזור, לתפקד, להסתדר, ואח"כ כשאנחנו היינו ילדים- הגיע השלב שבו חשבו שצריך לפתח עצמאות אצל ילד כי זה חשוב לעתידו, וזה מה שהיה.
עצמאות של ילד היתה- להתלבש לבד בשלב הראשון, לצחצח שיניים בעצמו, אח"כ לסדר את התיק לביה"ס, ליזום חברותיות, לעזור בבית… וכו' וכו'
אבל האם בזה מסתכמת עצמאות של ילד?
האם מספיק שהוא ידע 'לעשות לבד'?
מהי משמעות העצמאות? עצמאות של ילד זה אומר שידע לדאוג לעצמו בעצמו? שיעשה בעצמו מה שאנחנו רוצים שיעשה? שיהיה 'ילד טוב', או 'יס מן'? כמה ילד כבר יכול להיות שמח מזה שהוא יודע לעשות מה שמצפים ממנו?
או האם עצמאות של ילד היא גם חוויה שלו את עצמו כאדם עצמאי?
תחשבו על זה. כמה אתם מאפשרים ומעודדים את הילדים שלכם לחשוב ולהתנהג בצורה עצמאית?
ילד שחוו את עצמו כעצמאי זה ילד שהסביבה שלו מאפשרות לו, ורואה בחיוב, חשיבה ייחודית משלו, גם אם היא מחוץ לקופסה (ולא רק כשמתרגלים בבי"ס חשיבה מחוץ לקופסה, אלא בחיי היומיום), ילד שיכול להתחבר לרצונות שלו, וליצירתיות שבו, גם אם זו יוזמה או התנהגות שלא חשבנו עליה ושדורשת מאיתנו גמישות, סבלנות וסובלנות.
להיות עצמאי עבור ילד , זה כשרעיון שלי יכול להתקבל בבית בדיוק כמו של הגדולים (במידה וזה ניתן, ואם לא אז אולי בפעם הבאה), כשנותנים לי לסדר את החדר כמו שאני רוצה (גם אם זה לא העיצוב עליו חשבה אמא), ואח"כ לשנות שוב את הסדר ולהזיז את המיטה למקום אחר (אפילו שזה יכול להרגיז), לגעת במחשב ולשחק בו (אפילו שאני עדיין קטן) ועוד ועוד…
אני מבינה שזה קשה אבל כל מה שנדרש זה לשנות את הגישה- ואח"כ יהיה יותר קל.
כי-
ילד עצמאי זה ילד שמרגיש שסומכים עליו, שנותנים לו להתנסות ולממש, הוא גדל עם תחושת שוויון ערך, ביטחון עצמי, ולא צריך לחכות 'שיהיה גדול' כדי לממש את הניסיונות שלו, את היוזמות והרעיונות שלו, ולהיות עצמאי, כי לפעמים זה מאוחר מידי, ולא כל מבוגר מצליח לשנות את הגלגל בדיעבד.
וזה ילד שמח.
ילד כזה תהיה לו מערכת יחסים טובה איתנו והוא ירצה להיות חלק מהמשפחה ולשתף פעולה עם המבוגרים, כי טוב לו איתם.
