'למה? ככה'- תקשורת עם ילדים: אנחנו ההורים שואלים את הילדים 'למה' ולא מקבלים תשובה. למה? כי ילדים צעירים לא יודעים לומר 'למה'… אז איך מדברים עם ילדים בגיל הצעיר כך שתהיה יותר הבנה ושיתוף פעולה, ע"כ בכתבה הבאה. ואל תשאלו אותם 'למה'.

הורים מרבים לשאול את ילדיהם 'למה', כשהם רוצים להבין את התנהגותם.

'למה'?, למה זרקת את הצעצוע? למה אתה לא רוצה להכנס למקלחת? למה אתה לא מוכן לצאת לגן בזמן? למה אתה לא משתף את אחיך במשחק? או למה אתה לא אוכל את מה שהכנתי לך, זה דווקא טעים'…

אנחנו שואלים למה ומצפים לתשובה ולרוב היא לא מגיעה.

למה? כי ילדים בגילאים הצעירים (ולפעמים גם בגילאים מאוחרים יותר) לא יודעים לומר לנו 'למה'. הם הרבה פעמים גם לא יודעים לומר לעצמם 'למה'. אין להם עדיין את היכולת שיש לנו המבוגרים לומר לעצמנו מהיא הסיבה שעשינו פעולה כזאת ולא אחרת, זה שייך לשיח שמתקיים בעולם המבוגרים.

הורים שואלים 'למה' כפי שהם רגילים לדבר והיו רוצים לדעת, מצפים לתשובה, הילד לא עונה ואנחנו כועסים כפליים. כועסים גם על מה שהוא עשה וגם על זה שהוא לא ענה. מתסכל. הילד נשאר בתחושת אשמה, חסר אונים, שאלו אותו 'למה? למה הרבצת, למה זרקת או למה אתה בוכה'…והוא לא יודע לענות, אנחנו מצפים שהוא יענה והוא לא יודע, מרגיש שהוא לא עונה על הציפיות ומאכזב אותנו.

למשל- ילד שזרק צעצוע ושבר אותו. אנחנו שואלים אותו 'למה זרקת ושברת?', ולעיתים זה גם מלווה ברגשות שליליים וכעס. והוא- לא יודע לומר לנו למה הוא זרק. יכול להיות שהוא זרק כי הוא התעצבן על משהו, או שרצה את תשומת ליבנו או שהוא זרק את הצעצוע בגלל שמעניין אותו לראות איך ולאילו חלקים הוא מתפרק. בכל אופן בילדים בגילאי 2, 3, 4, 5 וגם הלאה אין לו את הכישוריים השפתיים וההתפתחותיים לתת לעצמו ולנו הסבר.

דוגמה נוספת ושכיחה מאוד- ילד בוכה וההורים שואלים אותו: 'למה אתה בוכה'? והילד שלנו- לא עונה. יכול להיות שהוא בוכה בגלל שהוא עייף, מתוסכל, בוכה בגלל שהוא לא קיבל מה שהוא רצה באותו רגע, או בגלל שהוא נפגע משהו. ילד צעיר שבוכה לא יוכל לומר לנו 'למה', מה הסיבה שהוא בוכה, ואני מציעה (וע"כ אפרט בהמשך), להקשיב לו ולנסות לזהות בעצמנו מה הסיבה שהוא בוכה ולתת לזה שם, לשיים עבורו ולשקף לו את מה שעובר עליו עכשיו. זה יתרום להתפתחות שלו וליכולתו לדבר על מה שקורה לו בתוכו, בעצמו ויתן לנו אפשרות לדיאלוג ולשיחה איתו, ממקום חיובי.

אז מה עושים? קודם כל מבינים את עולמו של הילד. אח"כ עוזרים לו לשיים (לתת שם) למה שהוא עושה ולמניעיו, ולבסוף מדברים אחרת עם ילדים צעירים כי התקשורת עם ילדים שונה ולא זהה לתקשורת בין מבוגרים. וארחיב ע"כ:

הבנת עולמו של הילד, להסתכל על הילד דרך העיניים של עולם הילדים:

אם נבין את עולמו של הילד נכנס לשיחה ולתקשורת איתו ממקום שמוכן לראות ולקבל את הסיבות להתנהגותו ומראש לא נצפה להתנהגות שלא תואמת את עולמו וכך גם נוכל להמנע מהשאלה 'למה', 'למה עשית את זה'?!

אז בואו נבין מה הסיבות להתנהגותם, ולמה ילדים עושים מה שהם עושים-

ילדים זורקים חפצים (ואני לא אומרת שבכל מקרה צריך לאפשר את זה או התנהגויות אחרות שאביא כאן, כמובן שלא)- בגלל שזה מעניין אותם, כי זה כיף לזרוק כמו שזה כיף להתלכלך בצבע או בבוץ של השלוליות. כי הצעצועים מתפרקים כשזורקים אותם ומתאגר לבנות אותם מחדש, או כדי לקבל תשומת לב הורית- אם לימדנו אותם שהם יקבלו תשומת לב על זה ואז הם זורקים  מה שנקרא- 'כדי לעשות דווקא'.

לפעמים יש ילדים שלא רוצים להתקלח– כי בדיוק בזמן שאנחנו קוראים להם למקלחת הם באמצע תוכנית טלויזיה מעניינת, או משחק שהם לא רוצים להפסיק, או בגלל שהם עייפים מידי ואין להם אנרגיה לקום, בגלל שהחול מהגן לא מפריע להם והם לא מרגישים צורך להתקלח, בגלל שחורף וקר ולא נעים להם להתפשט, בגלל שקיץ וחם ואין להם כוח לזוז, או בגלל שפשוט לא בא להם עכשיו.

ילדים יכולים לא לרצות להתארגן ולהתלבש ולצאת בזמן לגן או לכל פעילות אחרת– כי הם לא מבינים את המשמעות של הזמנים, וסדר העדיפויות שלהם מרוכז בהם, אגוצנטרי. הם לא יכולים תמיד להרגיש חלק ממטלה משותפת, להתחשב ולקחת בחשבון שיקולים נוספים פרט אליהם- לכן הם לא תמיד יהיו מוכנים להתארגן ולהיות מוכנים לגן בזמן.

הם לא תמיד ירצו לשתף את האחים שלהם במשחק– כי הם לא רוצים עכשיו, כי הם באמצע בנייה ויצירה של משהו משלהם במשחק, כי הם שקועים ומרוכזים בפעילות עם עצמם, כי רוצים פרטיות ולשחק לבד עם החבר שהגיע אליהם, בגלל שכל היום הם היו בגן עם ילדים אחרים או בגלל שהאח מפרע והם לא מסתדרים איתו.

ילדים לא תמיד רוצים לאכול מה שמוצע להם– כי האוכל חם מידי בשבילם או קר מידי, או שהם לא אוהבים את המרקם או את איך שזה נראה. אולי לא מתחשק להם אפילו שזאת המנה האהובה והיום דווקא בא להם משהו אחר, או בגלל שאפילו שהאוכל בריא הם לא רעבים עכשיו ואין להם חשיבה לטווח ארוך כמו מבוגר שיודע שאם לא יאכל עכשיו אח"כ יהיה רעב.

וקיימות כמובן עוד דוגמאות מחיי היומיום, הבאתי רק חלק כמובן לצורך המחשבה.

ההורים מכירים את ילדהם בצורה הטובה ביותר– שיימו (תנו שם) למה שקורה להם ועיזרו להם להבין ולהכיר את עצמם:

אחת המטרות החשובות ביחסים הורים וילדים היא לאפשר לילד ללמוד עם הזמן, דרככם, למה הם עושים מה שהם עושים, למה כך ולא אחרת, מהן ההעדפות והמוטיבציות שלהם, למה הם מתנהגים כך בסיטואציה ספציפית. תסתכלו על הילד מהעיניים של ילדים ואח"כ גם מהעיניים של הילד שלכם. אפשר לזהות התנהגויות שחוזרות על עצמן. ילד שלא אוהב שהאוכל חם, במקום לשאול אותו משהו שנשמע כמו תלונה והפצרה: 'למה הוא לא אוכל כשכולם כבר התחילו לאכול או למה הוא לא אוכל אוכל חם, זה דווקא טוב'… מתוך ההיכרות איתו נוכל לומר לו מה אנחנו מבינים ויודעים עליו ונשיים לו את זה- 'בד"כ אתה לא אוהב כשהאוכל חם, אתה מחכה שיתקרר'… כשהשיקוף הזה חוזר על עצמו הילד ילמד לשיים את מה שקורה לו ולהרחיב את השיח שלו עם עצמו ואיתנו. או לילד שלא משתף את אחיו במשחק אפשר לשאול אותו ולברר איתו: 'אני רואה שאתה לא משתף את אחיך במשחק. זה בגלל שאתה רוצה לשחק רק אתה והחבר שלך'? כשאנחנו שואלים כך יש סיכוי טוב יותר שנקבל תשובה של 'כן או לא' או תגובה שתרמור לנו על מה שעובר עליו, יותר מאשר כשאנחנו שואלים 'למה' ולא מקבלים תשובה.

לדבר אחרת עם ילדים צעירים- לדבר מתוך הבנה והקשבה:

כל התקשורת עם ילדים כדאי שתבוא ממקום של הבנה שהם זה לא אנחנו ולא נוכל לצפות שיהיו לנו רצונות, מטרות והבנות זהים. גם היכולות שלנו ושלהם שונות, והם עדיין לא יודעים לדבר כמו האדם המבוגר.

ילדים חיים את חייהם, הם משחקים ופועלים כדי לחקור, ללמוד את העולם ולהתפתח ואין להם עניין דומה לשלנו בשמירה על סדר היום, מטלות המשפחה ועוד דברים שמענינים את המבוגרים כמו עמידה בזמנים, שמירה על ניקיון ועוד. בגידול ובחינוך שלהם נרצה שהם יפנימו את הערכים שלנו, ויהיו שותפים, אבל כשזה לא קורה עדיף לא לשאול 'למה', עכשיו כשאנחנו מבינים שזה לא יעיל ולא יעזור לנו לרתום אותו לשתף פעולה.

מה כן? לפני ששואלים 'למה', לעצור לרגע ולהתבונן על הילד ותסמכו על עצמכם, רוב הסיכויים שאתם מכירים מספיק טוב את הילד ותדעו 'למה' אם רק תהיו סבלניים להקשיב למה שנעשה. מכאן אפשר לשער כמה השערות להתנהגות ולהפנותם לילד, זה נותן לשני הצדדים תחושה של הכלה, מובנות ושליטה, ומאפשר התחלה של דיאלוג חיובי שמאפשר דיבור ללא כעס והאשמות.

למשל: ילד שאנחנו יודעים שהוא עייף, והוא בוכה: במקום לשאול: 'אבל למה אתה בוכה'?, אפשר לומר לו: 'אני חושבת שאתה בוכה בגלל שאתה עייף, בוא אעזור לך להתפשט, נתקלח בזריזות ונכנס למיטה'.

ילד שנראה מרוכז ביצירה שלו ולא רוצה לשתף את אחיו במשחק, במקום לומר לו: 'למה אתה לא משתף את אחיך'? אפשר לומר: 'אני רואה שאתה מרוכז ביצירה וצריך זמן לעצמך עכשיו. אולי מאוחר יותר תתפנה לשתף גם את אחיו וללמד אותו לשחק במשחק הזה כמו שאתה יודע'.

ילד שלא מתארגן בזמן לגן: במקום לומר לו: 'למה אתה אף פעם לא מוכן לגן ולא מבין שבגלל זה אני מאחרת'?!, נאמר לו: 'לי חשוב לצאת בזמן ואני מבינה שאתה מעדיף להמשיך לשחק אז בוא תסיים חלק מהמשחק, תשאיר את השאר ותמשיך אחרה"צ. נתארגן כדי שלא נאחר ולא תפסיד את המפגש שלך'.

נקודה לחשיבה- שימו לב מתי אתם מנסים ליצור שיח עם הילד, בזמן שהוא נורא עייף או רעב או משהו מציק לו הוא לא יהיה פנוי ורוב הסיכויים שהוא לא יהיה קשוב אלינו. בזמנים כאלה כדאי לסייע להם לטפל במה שמפריע (ללכת לישון/לאכול/לתת להם לבכות ולהתפרק עם חיבוק) ולא לדבר איתם יותר מידי בצורה שהיא לא יעילה להם, לנו ולא מקדמת את היחסים שלנו איתם.