כשהפכתי להיות אמא

כשהפכתי להיות אמא יותר מכל פחדתי שאעביר לילדים שלי את ה'שריטות' שלי.

פחדתי שהם יהיו ילדים חסרי ביטחון כמו שאני הייתי כילדה

שגם הם ירגישו שקופים בגן ובבי"ס כמו שאני הרגשתי

שגם הם יהיו אנשים שנורא קשה להם לבכות, שירגישו כמוני שאסור להם להיות חלשים.

פחדתי שלא אצליח לבנות איתם יחסים טובים-

שהם ירגישו כמו שאני הרגשתי שנים רבות בחיי ורוב הזמן- בודדים בעולם.

פחדתי שהם יהיו לאנשים שלא אוהבים שנוגעים בהם, ושלא יתנו לי לחבק אותם,

פחדתי שהרגלי האכילה הגרועים שלי ישפיעו עליהם לרעה ושגם הם יסבלו מהפרעות אכילה כמוני.

פחדתי שאעביר להם את הריצוי שלי, ושהם יהיו ילדים שלא יודעים לבטא את עצמם.

פחדתי שהם יוטרדו ויפגעו מחוץ לבית כמו שקרה לי, ושגם אני כמו אמא שלי, לא אדע מזה, והם-

לא ירצו לספר לי.

ויצאתי למסע, לתוך עצמי ובחזרה אליהם-

רציתי, והשתדלתי, להיות איתם כמה שיותר, נשארתי בבית לגדל אותם (כשהם היו קטנים היו ימים שזה היה קשה מאוד),

המשכתי כל הזמן לעבוד על המודעות שלי, ולמרות הנפילות, התסכול, והקשיים עשיתי כל מה שיכולתי- כדי לבנות איתם קשר בריא-

להיות עבורם האמא שתמיד רציתי שתהיה לי.

זה היה החלום שלי.

אמא חמה ומחבקת

כזאת שיודעת את הדברים הפשוטים כמו מה כל אחד אוהב לאכול

שיודעת להנות מדברים קטנים- כמו להתכרבל יחד במיטה כשגשם בחוץ

שאפשר להיות אנושיים וחלשים לידה, ולא צריכים כל הזמן להוכיח הצלחות, ציונים, ללמוד, להתפתח- אמא שאפשר גם לנוח איתה, וסתם להשתטות.

אמא שסומכת עליהם ויודעת כמה שהם חכמים בלי שיוכיחו לי את זה בכל פעם מחדש.

אמא נוכחת, מבינה, מקבלת אותם כמו שהם

שתדע לזהות מתי לשחרר ומתי להתערב, מתי לשמור עליהם ולהגן,

שתדע להודות בטעויות שלה, ושתבין שהיא הולכת לטעות המון וכל הזמן, וללמוד מזה,

ושלמרות שהם יחוו קשיים- הם ידעו שאני תמיד שם, ולפעמים גם ישתפו ויסכימו לקבל ממני כתף לעזרה.

אמא שתיתן להם בית בטוח שבו יש יחסים חמים ודאגה לאבא- ולא מריבות נוראיות וחוסר כבוד כמו שהיה בבית שבו אני גדלתי.

ועם כל ההשקעה, לרגע אחד לא הרגשתי שהקרבתי את עצמי למענם

כי בפעם הראשונה, בזכותם-

הרגשתי סופסוף- שגם לי יש בית, ושאני מרוויחה בדיוק כמותם אם לא יותר.