בכתבה זו קיבצתי עבורכם ההורים את כל הכלים המומלצים לעבודה ויישום במפגשי הדרכת הורים. על מה נסתכל ומה לעשות עם זה, בנקודות, בקצרה:
אווירה משפחתית- מה האווירה? יש תחרות? צעקות? לחץ? ציפיות? חוסר כבוד? היררכיה? איך אפשר לשנות אותה לטובה? גיבוש המשפחה- אפשר פעילויות גיבוש, בילוי משותף לכולם יחד. שיחות משפחתיות.
מערך משפחתי- לאפשר מרחבים פתוחים לכולם- לילדים ולהורים ללא תחרות, מתוך הערך של שיתוף פעולה.
עקרון הסובייקטיביות- יותר קל לכבד את השונות שביננו מאשר להילחם על משהו שלעולם לא יקרה ולנסות לשנות את הסביבה, את האופי של הילד, הבעל, וכו'. לחיות לפי העיקרון ולקבל את העובדה שכולנו שונים וייחודיים ולא להחתור לזהות ודימיון במשפחה. דוגמה: ילד שיש לו נטיה להיות לא מסודר וכל הזמן מעירים לו במשפחה מבלי שזה ישתנה. עדיף לקבל, לכבד ולאהוב כל אחד עם האופי שלו.
עבודה עם בחירה: מה שאפשר לתת לילדים לבחור לאפשר את זה. באיזה כוס אתה מעדיף זאת או זאת? איזה צבע אתה רוצה? איזה בגד תבחר מבין 3 אופציות? בואו נחליט יחד מה עושים בשבת- מה האופציות ומה נבחר יחד? האפשרות לבחור מעצימה את הילד, מאצילה סמכויות ומקלה עלינו לטווח הארוך, ומלמדת את הילד בגרות, עצמאות, חשיבה, יצירתיות, לחיות יחד בשיתוף פעולה והתחשבות תוך לקיחת הגורמים הרלוונטים בחשבון, קבלת החלטות, ובעצם- כלים לחיים.
סדר, סדר, סדר במשפחה. בלי סדר מינימלי לא נוכל לעשות כלום. אם אתם זקוקים להכניס סדר בבית תוכלו לשבת יחד ולהחליט על מערכת שעות שבועית למשפחה- זהו סדר יום עליו מחליטים במשותף, אפשר לתלות על המקרר. אם רוצים לשנות או שלא עומדים בזה ורוצים להכניס תיקונים אפשר לנצל זאת לשיחה משפחתית בה נשתף ונחליט יחד (מה שאפשר, ומה שלא כמובן זו המציאות איתה נצטרך להתמודד). סדר היום מבנה למשפחה את התשתית עליה נוסיף ונכניס כל מה שחשוב לנו, ואם אתם זקוקים לסדר- זה הזמן להחליט על שעת שינה, שעת ארוחת הערב וכו'. זה הבסיס לחינוך כי בתוך בלגן ואווירה כאוס לא נוכל ליישם ולדרוש דבר.
עידוד: תעודדו את הילדים שלכם, את עצמכם ואת מי שאתם אוהבים, עידוד ולא שבח והלל. ילד/אדם מעודד זה ילד שמרגיש בעל ערך, וכולנו זקוקים לעידוד אך לא לשבחים מוגזמים. עידוד זה המקום בו אני מרגיש משמעותי ובעל ערך, וזה במקום שבחים והתפעלות מוגזמת מכל דבר ('כל הכבוד וכל הכבוד, על כל דבר קטן'). דוגמא לעידוד: 'אני רואה שאתה לומר בגן כל יום משהו חדש, זה מוצא חן בעיני. סיפרת לי על הציפורים ולימדת אותי משהו חדש שלא למדתי. אני אוהבת את איך שאתה חושב בנוגע לחברים, זה נורא מעניין, מאיפה החשיבה הזאת שלך? אני רואה כמה אתם משחקים יפה ונהנים, עושה לי טוב לראות את זה'. עידוד בניגוד לשבח זה משפט שהוא ספציפי ומפורט, לא 'כל הכבוד כללי' אלא על מה כל הכבוד. אני משקפת לילד מה אני רואה שיפה בהתנהגות שלו כרגע.
שעת איכות שבועית קבועה לכל ילד מכל הורה- זה הזמן להתייחסות אישית. הזדמנות לבילוי ולעבודה על דברים, על הקשר, ובכלל- זמן להמון דברים טובים לקרות. אל תשכחו שילדים מאוד מחפשים ורוצים שעת איכות ומעדיפים זאת על כל פעילות אחרת (אם הם רגילים לכך מגיל צעיר). עדיף שיהיה זמן איכות מאשר חוג או כל דבר אחר כי הילד זקוק להורה שלו. ילד שיתרגל לחיות בחוגים ואצל חברים ולא יקבל תשומת לב מההורה יתכן שנצטרך לעמול כדי להתקרב אליו בעתיד, וחבל. שעת איכות לא אמורה להיות מעמסה או טרחה עבור ההורה אלא זמן של הנאה ובנייה.
איזה סוג של תקשורת אתם מנהלים במשפחה? האם יש מישהו אחד שקובע יותר? האם יש צעקות? האם יש ויכוחים? אני מציעה לכם לאמץ את העקרונות של: שיתוף, התייעצות, בקשת עזרה- התייחסות לילד ולבן זוג בגובה העיניים, מתן כבוד, מקום, תחושת ערך ומשמעות ע"י שיתוף (רציתי לספר לך וחיכיתי כל היום לשתף אותך שהלכתי לקנות שניצלים שאתה אוהב והיה תור מאוד גדול…איזה בלגן היה בסופר…). התייעצות: מה לדעתך כדי לי ללבוש היום? את החולצה הזאת או שאת זאת? מה יותר יפה בעינייך (המסר הוא דעתך נחשבת בעיני, אתה חשוב, אתה חשוב לי, אני מחשיבה אותך, את דעתך)? מה אתה מציע לי? בנושא אחר: החברים הציעו לנו לבוא בשבת, מה לדעתך כדאי לומר להם? (בהתחלה ובגיל הצעיר נתייעץ רק אם בכוונתנו לקבל את העצה, צריך לחשוב לפני ששואלים). בקשת עזרה- תוכל רגע לעזור לי ולראות אם הצבע הזה ירוק או כחול? אני נורא זקוקה לעזרה היום כי אני עייפה, תוכל לערוך את השולחן?
עקרון של שיוויון ערך- בכלל בחיים, ובמיוחד בתוך המשפחה ועם היקרים לנו מכל. העקרון הוא שהיחסים במשפחה הם בין בני אדם שונים, לא זהים, אבל הם שווי ערך. לא מדובר ביחסים סימטריים (ההורה אחראי ומחליט יותר מהילד, ולילד אין אותם תחומי אחריות כמו ההורה כמובן), אבל- ההתייחסות היא שוות ערך (במה שאפשר לדעות של כולנו יש אותו משקל, ולא נתייחס לילד כאל קטן, חלש, לא מבין).
כבוד- תקשורת והתייחסות מכבדת תמיד. ללמוד לתת ביטוי לדברים בצורה מכבדת. לכבד זה לא שאסור לכעוס, לבטא דברים, להיות עייפים, להישבר- מותר הכל, ואפילו כדאי ורצוי שנראה לילדים שלנו שאנחנו לא מושלמים וגם טועים, אבל שוב- בכבוד. אנחנו ההורים- לא מקללים, לא מתפרצים, לא מזלזלים, לא מאיימים, ולא מענישים. אפשר לומר לילד גם בשעה קשה: לא טוב לי עם הצעקות שלכם, אני עייף היום והולך לחדר, זה יותר מידי בשבילי. מצטער, אני לא יכול לשאת את זה, אי אפשר לשכב כך בסלון לכן אני הולך לשכב בחדר. או לא נעים לי שאתה צועק ולא מקשיב גם לי, כך לא אמשיך לדבר, זה לא מכובד, אשמח אם נקשיב אחד לשני בשיחה, כך אני לא רוצה לדבר, נמצא הזדמנות אחרת להמשיך את השיחה הזאת, ועוד ועוד.
גבולות- איך מציבים גבולות? גבולות מציבים ללא כעס, בכבוד. גבול זה לא מלחמה, לא צריך להפגין כוח, זה לא עונש, זה בסה"כ משהו שנועד לשמור עלינו וללמד מה כן ומה לא. גבול שניתן בצעקות וכעס מאבד את היעילות שלו. דוגמה לגבול רגוע ויעיל: 'סליחה, כך זה לא, אפשר אחרת. אתה יכול לבחור בין כך וכך ואולי תחשוב על עוד אפשרות ונדבר עליה, אבל כך אני לא מסכים, זה לא נראה לי. אני מבין איך זה נראה מנקודת המבט שלך, ודיברנו על זה, או אני מבין שאתה נורא רוצה את זה ואולי גם אני במקומך הייתי רוצה זאת, אבל לי זה לא נראה כרגע, אני מצטער, אני לא מסכים'.
בגבולות אני יכול לשלוט רק על עצמי ולא לכפות על אחר או לשלוט על מה שהילדים עושים. למשל: לי חשוב שנלך למסיבה לבושים חגיגי. אני לא יכול להכריח אותך להתלבש יפה, אבל אני לא הולך למסיבה אם לא נתלבש יפה. זה לא נעים לי ככה ולא משמח אותי. חיכיתי רבות למסיבה, זה חשוב לי, ואני רוצה להרגיש טוב ולשמוח. בהזדמנויות אחרות תוכל ללבוש מה שתרצה, אני אוהב שאתה לבוש טוב, אבל לא אעמוד על זה, זה פחות חשוב לי.
עבודה עם כלי של שימוש תוצאות הגיוניות וטבעיות במקום עונשים- זו דרך אחת להציב גבולות. במקום להנחית עונש שיכול להחוות בצורה מכאיבה ולפגוע ביחסים (ולא יעיל במיוחד), נלמד את הילד את חוקי החיים, ואת היחסים ע"י חיבור בין ההתנהגות שלו והתוצאה הטבעית של מה שעשה או התוצאה ההגיונית. בהתחלה זה דוגש מחשבה ונראה מסורבל אבל עם הזמן מתרגלים לחשוב כך ולדבר את השפה הזאת וזה מושרש גם עבורכם וגם עבור הילדים. זו דרך שהיא לא כוחנית, היא מראה לילד מה הבחירה שלו עושה ומחזירה את האחריות אליו. כשמענישים- הילד פגוע, כועס ולא לומד ואנחנו נצטרך כל הזמן להיות שם ולהעניש, כשמראים לילד מה התוצאה הוא לומד אחריות. דוגמאות: החלטנו יחד שהולכים לים בשבת. בים יש שמש וחם וחובתי לשמור עליכם ולכן צריך לשתות ,לשים כובע וקרם הגנה. מי שלא רוצה זה בסדר, אנחנו לא כועסים, זה קצת מאכזב וחבל אבל הוא יכול לבחור להישאר בבית וזו גם בחירה לגיטימית, כך הוא לא יפגע מהשמש. זה מה אתם בוחרים? ללכת לים או להישאר בבית? מקסימום אפשר ללכת בפעם אחרת (תמיד לתת הזדמנות נוספת לתקן בפעם הבאה). ההתנהגות- לא רוצה לשים כובע, התוצאה- לא נוכל ללכת לים. תוצאה טבעית: אם תיגע אתה עלול לקבל כוויה (ואני לא אאפשר זאת).
תקיפות אדיבה- תקיפות כלפי עצמי (אני אומר פעם אחת, מתכוון ומבצע), ואדיבות כלפי האחר.
נחוץ, יכול, שייך- ילד כמו אדם מבוגר צריך להרגיש שהוא משמעותי, שהוא נחוץ. ילד שירגיש נחוץ, שייך, משמעותי- ירגיש שייך למשפחה, לחברה. ילד שמבקשים לשתף אותו, רוצים את עצתו, מקשיבים למה שיש לו לתרום, מצפים ממנו לעזור ולתרום ומודעים לתרומה שלו ושבלעדיה זה היה הרבה יותר קשה- ירגיש שהוא תורם, שיש לו מקום בעולם הזה, ולא שהוא נסיך מפונק שרק מצפים ממנו לגדול, הוא ירגיש שייך.
לסיכום-
ילד לומד מחוויה- ממה שתעשו איתו ומאיך שתהיו איתו, מהדוגמה שהוא מקבל מכם וממה שהוא רואה בבית, ולא משיחות שחוזרות על עצמם, הסברים מעייפים, הערות, ביקורת, הטפות מוסר. זה לא מספיק שנדבר איתו ונסביר לו, הוא צריך להרגיש את זה, לראות את זה, ולהתנסות בזה דרכינו.
והבשורות הטובות- אפשר לתקן ולהכניס שינויים, לעשות טוב לכולם! בהצלחה!
