יש ילדים שנותנים לנו את התחושה שהם כל הזמן מנסים לקבוע ו'לשלוט' בבית, וע"כ כתבתי בעבר רבות- כולל טיפים יעילים להתמודדות עבור ההורים.
מי שמכיר זאת- זה נורא קשה, הדינמיקה הזאת סוחטת, מתסכלת, מכעיסה.
הילד החמוד שלנו- רוצה זאת כך ולא אחרת, תמיד יהיה לו רעיון שונה משלנו (עושה 'דווקא'), ובקשות מיוחדות. הוא רוצה לנעול את הנעלים שהכי לא מתאימות, וברגע האחרון הוא יתחרט ויחליף לאחרות כשממש אין כבר זמן (ולא לחדשות שקנינו לו, ככה, דווקא), כשיש פסטה לארוחה הוא ירצה מעדן וכשיש מעדן הוא 'כבר לא אוהב את זה' וירצה משהו אחר.
כן, הוא מנסה לקבוע, לשלוט בבית, זאת החוויה שלנו, וזה מחניק ולא נעים.
אז קודם כל שולחת אליכם הרבה כוחות ואוויר לנשימה, לעבור את הימים הקשים, ואח"כ- איך יוצאים מזה?
בואו נתסכל על נושא השליטה מכיוונים נוספים.
לצורך בשליטה יש כל מיני ביטויים.
יכול להיות ילד דומינניטי שדרך התנהגותו מנסה לקבוע ויכול להיות בנוסף שהתנהגותו משקפת את האווירה המשפחתית ואת התנהלותינו מולו.
נשאל את עצמינו- איפה הוא למד לשכלל את כישורי השליטה שלו? האם ואיפה הוא חווה אותנו כמי שמנסים לשלוט עליו, ואיך זה קרה (שהרי לא לזה התכוונו, אבל כך יצא)?
האם יכול להיות שבחוויה שלו זה שאנחנו כל הזמן מנדנדים לו-
'שיבוא כבר כי אנחנו יוצאים', שיסיים להתלבש כי 'כולם כבר לבושים', שיבוא לצחצח כי כבר מאוחר, שלא ישפוך את המזון כשהוא מנסה לקחת אוכל מהצלחת המרכזית שעל השולחן-
וזה בסדר, זה מוכר בהמון בתים, ולפעמים זה מזכיר לי את הסטיגמה על האמא היהודיה שנורא רוצה שהילד 'ישב יפה ליד השולחן ,ויאכל את המרק בפה סגור', אנחנו רוצים לחנך, הכוונות של ההורים, אין ספק שהן טובות, והורים שואלים אותי: 'אז מה? לתת לו ללכלך? לתת לו לאחר?' , לא, זו לא הכוונה כאן.
ואם כן- מה המחיר שהילד משלם?
האם יעזור לנו אם לרגע ניזכר מה זה להיות ילדים? ואם אנחנו לא היינו 'ילדי דווקא' דעתניים- איך נוכל להבין אותו, ואיך נוכל לחנך ולדעת שציידנו אותו בבית בכלים הטובים ביותר?
ואיך יתכן שהוא חווה אותנו כמשתלטים עליו?
אז זהו, שכן, זה יכול להיות.
יכול להיות שהנידנודים החוזרים שלנו מעיקים עליו לא פחות מאשר עלינו.
יכול להיות שהדרישות הלא מותאמות שלנו אליו הן לא הדרך הטובה להגיע אליו, ויכול להיות שזה עושה הפוך ומוביל לתגובת נגד מצידו.
יכול להיות שאם היינו יכולים לשאול אותו, הוא היה אומר שבעצם הוא מרגיש שאנחנו מנסים לשלוט עליו? שכל הזמן יש לנו מה להעיר לו ומה להגיד? יכול להיות שזה שקשה לנו לקבל אותו כמו שהוא, ושאנחנו לא מבינים שהוא יצירתי, חכם, מקסים למשל, אבל לא מסודר וקצת קלמזי כדוגמה זה משהו שתוקע אותנו במערכת היחסים איתו? יכול להיות שכשאנחנו מנסים לכוון אתו לדרך אחת נכונה- והיא הדרך שלנו, זה לא נכון עבורו?
מה שבטוח הוא שזה מייצר לנו מערכת יחסים עכורה וקונפליקטואלית איתו, בלופים שאינם נגמרים של ויכוחים ומאבקי כוח.
הרי תמיד נותש בסופו של דבר או שנתעקש ולא נוותר והילד יפסיד ואז- בכי רע.
חומר למחשבה-
איך אפשר להסתכל על הילד, על אופיו וייחודיותו, לקבל זאת, לאפשר יותר, לנדנד פחות ויחד עם זאת לשמור על גבולות?
זה דורש ויתור על חלק מהבקשות שלנו ממנו לטובת חופש פעולה עבור הילד, לקבל את מי שהוא בלי לוותר על הגבולות שלנו, לדעת איך ליישם אותם בצורה מכבדת וכך לבנות מערכת יחסים קרובה ואוהבת, וזה אפשרי גם עם ילד דעתן.
נסו זאת ועדכנו אותי.
