יצאתי מהניתוח הקיסרי כולי קורנת, מאושרת, מחויכת. וכ"כ למה?
כי דילגתי על הלידה.
ככה הופל'ה, בניתוח. בלי צירים, בלי דחיפות, בלי 'אני רואה את הראש עוד מאמץ אחרון והוא בחוץ, נו, עוד דחיפה, אל תתעצלי חמודה!'. בלי כאבים, בלי תפרים ובלי טחורים. זכיתי!
גם אני חשבתי. הגעתי למחלקה כולי תמימה, לא חכמה ולא מנוסה, לא מבינה מה המשמעות של הניתוח.
בהתחלה נתנו לי הוראה 'לא לרדת מהמיטה' והייתי עדיין תחת השפעת החומרים המרדימים. עד כאן הכל סבבה. אופוריה. השותפה שלי לחדר התחילה שיחה ושאלה אותי אם יש לי כאבים וגם אז עוד לא הבנתי למה היא שואלת ולמה הכוונה.
עד שהגיע השיעול. אחד, גם הוא תמים כזה, רגיל. כמו כיחכוך בגרון אבל יותר חזק. שיעול. ואחריו- תחושה של סכין מפלחת לי את הבטן. אוי, רגע, שניה, מה קורה כאן???
זה מה שקורה כשאני משתעלת? שניה אבל שוב עולה בי אותו גירוי בגרון ואני חייבת להשתעל. אני לא יכולה לעצור את הרפלקס, השתעלתי שוב. אוי, לא, הסכין שוב מפלחת לי את הבטן, כאב בלתי ניסבל ברמה נגיד 9.
יש מצב שלא מומלץ שאשתעל עכשיו ושמישהו יסביר לי מה קורה כאן ומה הולך להיות. מחפשת איזו אחות רחמניה, רופא, מישהו, משהו, אפשר הסבר?
לא נעים, עכשיו אמצע הלילה, נחכה לבוקר. בטח מישהו יגש ויסביר לי מה קורה איתי ואם זה נורמלי. בינתיים אני מדברת עם השותפה שלי לחדר מבעד לוילון. אני ממוקמת בכניסה לחדר והיא ליד החלון ובנינו מפרידות שתי מיטות, דיברנו כל הלילה, האדרנלין סיפק את האנרגיה ולא נתן לי לישון.
אני לא זוכרת על מה דיברנו רק שהיא אמרה שכשעוברת ההרדמה אחרי כמה שעות זה מתחיל לכאוב.
חבל שלא שאלתי אותה אז באותו לילה כמה זה כואב, אם אפשר ללכת, איך אם כך אוכל להרים את הבונבון ולטפל בה, ומה איתי? איך מתקלחים, תוך כמה זמן זה עובר ובכלל בואי נדלג על שלב החברות ותהיי הרופאה שלי כי אחרת אין באזורנו, מסכימה? יש מצב? כי הצוות הרפואי כאן קצת עסוק, האחות עצבנית (מקטרת על יולדות אחרות, לא עלי, היא בטח חושבת שאני בסדר), האחות הראשית עם פרצוף חמוץ ולא יודעת, לא נעים לי ולא חמים לי.
טוב, חשבתי לעצמי, כל עוד ודילגתי על הלידה, כאבי הצירים וכו', קטן עלי להתמודד עם כאבי הניתוח.
כשעלה הבוקר המשפחות הגיעו והלילה הקסום שלנו ניגמר.
השיחה שלי ושלה התנדפה בין החדרים והמציאות הגיעה. עדיין לא ראיתי אותה, את השותפה שלי לחדר. שתינו מופרדות ע"י הוילון, והתחלתי לדמיין איך היא נראית. היא סיפרה לי שיש לה עוד שני ילדים גדולים משמעותית ובמה היא עובדת ואיפה גרה וגם את זה אני כבר לא זוכרת. אני זוכרת שכשההורים שלה הגיעו היא רבה איתם וכעסה, אני לא יודעת על מה. יכולתי לשמוע אותם מתייחסים לרגישות שלה בחוסר רגישות, ולא הבינו מה היא רוצה ולמה היא אמוציונלית עכשיו הרי הכל בסדר, היא רק עברה לפני כמה שעות לידה ופתחו לה את כל הבטן, ההורמונים מרמזים על כוונתם להשתולל בימים הקרובים וחוץ מזה הכל 'סבבה אגוזים' ותיכף אני מביאה קוקטייל נחמד עם מטריה ומתיישבת לי בכיף על שפת הבריכה.
במקביל לסיפור הזה של חברתי הרופאה החדשה, אני הייתי עסוקה בדבר אחד : 'לא להשתעל'.
אחרי עוד כמה ניסיונות שלא צלחו לעצור את השיעור וגררו כאב נוראי בבטן הבנתי שזאת לא אופציה להשתעל וכל מאמצי כרגע התנקזו בעניין. ניסיתי להעביר מהמוח שלי פקודה לגרון: 'אל תשתעל'. הוא ענה לי בתגובה: 'מה את אומרת, לא שואל אותך'?! שיעול.
בעלי הגיע, שיתפתי אותו נרגשת : 'תקשיב אתה לא מבין כמה כואב זה להשתעל! איך אני עוצרת את זה? אני חייבת לא להשתעל!'.
הוא הסתכל עלי במבט של :'אני לא רופא וגם לא היולדת שלידך, תרדי מאתנו, לא מבין אותך, על מה את מדברת. להזמין לך ת'קוקטייל? טוב, אני מזמין בשבילי ואת תרגעי ותשמחי, יש לך בת! מה קורה לך?!'.
פתאום, מישהי הגיעה ואמרה לי :'יאללה נגמרה החופשה (גם היא משתמשת בדימוי הזה…מוזר), קדימה לרדת מהמיטה, כנסי להתקלח (את רומזת משהו כי התקלחתי פעמיים בבית לפני שהגעת לבי"ח וזה לא היה מזמן…) ונוציא את הקטטר. או שאת רוצה להוציא בעצמך'.
אה, יש לי קטטר? איך זה שלא ידעתי על זה עד עכשיו? ברור…אוציא אותי בעצמי! אולי גם לי יש איזה ידע סיעודי נסתר שלא הייתי מודעת אליו?! אדרבה, אולי יש מי מהבנות שצריכה עזרה, אני מכונה להוציא לה גם. לא ביג דיל, משיכה אחת וגמרנו גם עם הקטטר וגם עם אי הנעימות מהדיאלוג עם האחות. מי שתסכים, ממני היא תקבל את החיוך שלא קיבלה מההיא (נראה לי שהיא אחות), ואני מבטיחה לא להסתכל.
כמו בזמנים שההפלות היו לא חוקיות והבנות חיטטו לעצמן עם מסרגות כדי להפיל במקום ללכת לרופא. זה לא רע ובשבילי זה יכול להיות עדיף על בדיקה גניקולוגית ולא משנה אם זה אצל רופא או רופאה. הרופאות לא היו ….משהו יותר מהרופאים שלא היו משהו. לסיכום: זה לא משהו וזהו.
קיפצתי מהמיטה למקלחת (שלא יחשבו שאני עצלנית או מתפנקת), מבוישת ונזופה. באומץ רב הוצאתי לעצמי את הקטטר כי 'לא נעים', היא ביקשה ואני מבינה אותה שלא בא לה על הג'וב הזה.
ניסיתי ליצור איתה קשר שם במלקחת, עם זאת שנראה לי שהיא אחות. לברר אם היא אחות או מה כי כל הסיפור הזה לא נראה לי כזה מקצועי, ולא כ"כ הצלחתי. היא שידרה לי:' אני רק במשמרת אז אל תקשרי יותר מידי, ככל הנראה לא ניפגש שוב באשפוז הזה אז כל מילה מיותרת. תזרמי, אל תהיי כבדה ותראי כבר מה קורה'. את כל זה היא שידרה ובמילים היא אמרה רק :'עכשיו תרדי מהמיטה ותתחילי ללכת ולהיות פעילה כרגיל. תלכי כמה שיותר, ככל שתלכי כך יכאב לך פחות, נו, תתחילי להסתובב, ללכת'.
התחלתי ללכת. במחלקה, במסדרונות. הלוך ושוב.
הלכתי.
הלכתי לאט.
הלכתי לאט מאוד.
הלכתי בפסיעות מרחפות אבל ברורות.
בשקט.
ולא דיברתי.
רק בלחש.
והשתדלתי שגם זה לא.
הלכתי בשקט במסדרונות, הלוך ושוב וכמה שיותר, לאט לאט, בצעדים ברורים, כמה שיותר בשקט וכמה שפחות לדבר, אם חייבים לדבר אז רק ללחוש.
כי הגוף שלי כאב.
וכל מה שלא היה בתבנית הזאת הכאיב.
הכאיב ללכת מהר והכאיב ללכת בצעדים רגילים, הכאיב לדבר והכאיב לדבר בקול רם.
אז הורדתי ווליום והלכתי בשקט כאילו שאני מחליקה על הקרח. ששש… בשקט…
אח"כ היו עוד דברים שהתחלתי לעשות בשקט, בלחש. התחלתי לדבר בלחישות לא רק בגלל הכאב אלא בגלל עוד דברים.
למשל כשהתעצבנתי ורבתי עם בעלי עשיתי את זה בלחישות. כי אין פרטיות ואין איפה לדבר אז לוחשים.
כשדיברתי עם התינוקת שלי עשיתי את זה בלחש כי כשאת אמא חדשה את לא מבינה שאפשר לדבר אליה בקולי קולות אפילו שזה לא מעניין אף אחד ואפילו שאת נשמעת לעצמך בהתחלה משוגעת. מתרגלים לזה. אז התכווצתי ודיברתי אליה בלחש, ועדיין לא ידעתי כ"כ מה להגיד לה ואם להגיד לה הכל כבר עכשיו. אז לחשתי ושמרתי את השיחות הרציניות שלנו לאח"כ.
אכלתי בשקט כי האחיות לחצו עלי ללכת לשירותים כי 'זה לא טוב שלא הולכים לשירותים אחרי הניתוח וחבל שאתן לא מקשיבות לנו'!!! כדי שהם לא יראו מה אני אוכלת ומתי ולא ילחצו עלי ויכעסו שאני מתה מפחד להכנס לשירותים כי זה כואב לאללה. אכלתי בשקט.
דיברתי בטלפון בשקט כי לא הייתי סגורה על מי אני רוצה לראות מתי ומה אני מרגישה לגבי זה ולא יכולתי לנהל כך שיחות ממש אינטימיות שרציתי אז החרשתי ושמרתי את שיחות הנפש למרפסת שלי בבית עת השחרור. על קפה וסיגריה. ועוד אחת.
עבר יום ועוד אחד (ונותרו לי עוד יומיים לשחרור המיוחל). ברגע אחד לא ברור פתאום קלטתי. אמרתי לבעלי: 'תראה כולן מדברות בלחש, לא רק אני… תראה את זאת מדברת עם בעלה בלחש והיא לוחשת עם אמא שלה'…ואוו, מה קורה כאן?!
בעלי באמת לא הבין מה קורה כאן, מה קורה איתי ואמר: 'אני באמת לא מבין למה את לוחשת, דברי בקול אני לא שומע אותך, למה את לוחשת???'. שוב המבט של 'אני על חוף הים עם הבירה ומה נסגר איתך?!
השבתי, בלחש: 'כי זה אישי ממי'.
הוא ענה:' מה אישי?', בקול רם.
אמרתי לו:' ששש… אני לא רוצה שישמעו… דבר בלחש… נו, מה שאני מדברת איתך זה אישי. מה אתה רוצה שכולם ישמעו שהתעצבנתי על… וכעסתי על… ושבא לי לבכות על… ומה אני אדבר אל הקטנה בקולי קולות כמו האימהות בגינה?! מה אני משוגעת?!'
הוא החזיר לי מבט של :'מה יהיה איתך, יש לך מזל שאני אוהב אותך, עכשיו אני לוקח את הקטנה איתי והולך לפנטז על עוד בירה על שפת הבריכה ותחשבי לעצמך שאני כאילו עכשיו על הספה בבית מול הטלויזיה אז תני ספייס ולא לדבר איתי בבקשה'.
המשכתי להתלהב. 'יש כאן קטע, תראה, אחרי לידה במצב כ"כ רגיש אין לבנות פרטיות… אין למשפחה איפה לשהות, להיות, לשמוח, לבכות, לריב, לדבר, לחבק, להכיר את הקטנה, לעכל את הלידה… בפעם הבאה אני לוקחת מלונית!!!'.
'לא חבל'? הוא אמר לי. ועשה סטופ דמיוני בשלט, עצר את הסידרה בה צפה באותו רגע בדמיונו, על הספה בבית עם הקטנה ועם הבירה (נראה שהקטנה אוהבת את זה, מה 'כפת לה, זה אבא שלה, אהוב וכיף לה איתו ועם הבירה שלו!).
'על מה חבל???' שאלתי.
מחשבות: 1. הוא לא מבין
- קישטה שיעול לך מכאן.
'לא חבל על הכסף'? הוא שאל, לא רואה את המריבה הבאה המתקרבת אליו בלחש בלחש, בצעדים שקטים ובטוחים. ששש…
התחלתי להסתכל על העניין הזה. ראיתי שמי ששולטות במחלקה הן היולדות הקיסריות, היות והן מאושפזות לזמן ממושך יותר (4 ימים), לעומת הבנות שלא ילדו בקיסרי מאושפזות יומיים. ההחלמה כואבת אבל שונה מההחלמה מלידה קיסרית. יומיים של אשפוז, ביקור חטוף והביתה.
הקיסריות לקחו פיקוד והובילו את עניין הלחישות בגלל השיעולים, השירותים, הכאבים בהליכה והצורך בפרטיות. היולדות האחרות הצטרפו אליהן מתוך כבוד ובגלל הפרטיות.
היו שלא הצטרפו בכלל ודיברו בקול, הן היו המיעוט.
אני זכרת שתיים שילדו טבעי, התחרו בינהן מי יותר מהר (חזק, גבוה), והיה שם משהו גם שקשור ליכולות פיזיות שאני לא זוכרת. זה נשמע לי כמו ספורט ונראה לי לא רלוונטי. הן דיברו בקול וכשעברתי לידן הן הנמיכו, כי אני לא הייתי קשורה לזה.
הקטנה שלי בילתה עם אבא. בזמן שאני חוויתי את הנ"ל שהתחיל בשוק ובתרעומת. הוא טיפל בקטנה ומה הייתי עושה בלעדי היקר הזה.
הוא התאהב בה, טיפל בה, חיתל, האכיל, הרדים, חיבק, נישק, צילם. בתינוקיה אמרו לי שהוא אחלה אבא, ועלי הסתכלו בעין עקומה. כשהתאוששתי והגעתי לשם בעצמי אמרו לי :'איפה את? הגעת? עד עכשיו בעלך כל הזמן הגיע (והוא יותר נחמד, מחבק, מנשק, מחתל, מאכיל ומצלם ממך. את לא)'…
אני הייתי בחדר, מנסה להניק (לא סיפרתי להן את זה בתינוקיה, היא לא שאלו ולא רצו לשמוע איפה אני באמת). כשלא הצלחתי הזמנתי יועצת הנקה פרטית. היא דיברה בקול רם ואני בלחש. לא רציתי שכל העולם ישמע.
לא הצלחתי להניק. לא הייתי פנויה לזה. זה היה דבר אחד יותר מידי ולא היה לי מקום. זה הפריע לי והיא ניסתה בכ"ז להשכיב לי את התינוקת על הבטן הכואבת. זה לא הלך. היא יודעת מה היא עושה אבל לא עברה ניתוח קיסרי וזה ניכר. בטח שיש מדריכות הנקה לקיסרי, יש הכל! מי יכול היה לחשוב על זה אז. האשמתי את עצמי בזה ועברתי הלאה.
הסתכלתי מסביב על הלוחשות.
לא רציתי להמשיך ללחוש איתן יחד כי הרגשתי שמה שעובר עלי אישי מידי ורציתי פשוט להיות לבד.
כן רציתי להיכנס לכל החדרים ולדבר עם הבנות, לשאול אותן מה קורה איתן ועם הלחישות. זה עניין אותי. האם הן שמו לב לזה? האם הן מודעות למה שקורה במחלקה? ואיך הן מסבירות את זה? איפה זה פוגש אותן ואיך הן מרגישות?
זאת היתה בועה בתוך בית החולים. מחלקת יולדות ובתוכה בועה נוספת, הקיסרי. חוקים שונים, התנהגות אחרת, אותו צוות רק עם הכשרה אחרת ובלי הרגישות, כמו בכל המחלקות.
זאת היתה עוד אחת מאבני הדרך החשובות בחיי להבין את העולם הפמיניסטי הלא פמיניסטי שלנו.
ואוו. חשבתי. למה אף אחד לא סיפר לי כמה ההחלמה מהקיסרי קשה? איך זה יכול להיות? הרי דיברתי המון על האופציה הזאת לפני (כי מתתי מפחד מהלידה)…
המציל המושלם שלי, בעלי, עשה צחוקים עם הקטנה ואני המשכתי בלחש…
מה קורה כאן? כולן לוחשות…
השכמה בשש או חמש בבוקר לקום ולגשת לתינוקיה והקיסריות שטות להן במסדרונות, לוחשות צעדים, כמו ספינות בים הגדול, שטות אל תינוקיהן… בטן מחזיקה בחזית כדור גדול של נוזלים שעדיין לא התפנה…כמו מצוף ענק משיט אותן מהחדר לתינוקיה, מהתינוקיה לחדר… נראות שהן עדיין בהריון…
מחלקה מסוג אחר, כמו בעולם אחר… עולם הקיסריות.
