זה כמו להסתובב עם חבית של נפץ.
לא תיתני לסודות לצאת החוצה, לא תפרקי אותם יפה יפה, לאט לאט, בזהירות ועם כל הכבוד המגיע…
הם כבר יחפשו אותך בפינה.
ככה זה עם סודות, אין מה לעשות וזה ידוע כבר מזמן.
ככל שתדחסי אותם למטה הם יקבלו משקל יותר גדול
ככל שתנסי להתעלם מהם הם יתפשטו ללא שליטה
ככל שחשבי שהם לא קיימים, לא משפיעים ושאין להם משקל בחייך-
הם יזמרו מקולך ויכתיבו את צעדייך כמו מנצח על מקהלה.
כי ככה זה עם סודות
ויש אותם לכולנו. יש את הקטנים ויש את הגדולים אבל לכולנו יש כאלה-
לא רק לך.
כי סוד זה לא רק סיפור גדול ואפל, אחד כזה מהעבר, שצריך להתבייש בו…
סודות הם גם הדברים הקטנים שתמיד מפריעים לנו ומציצים מפינת החדר תמיד ברגע הלא נכון.
כל החולשות האלה שלנו, הדברים שאנחנו לא אוהבים בעצמינו
כל הדברים שאנחנו מנסים להחביא מעצמנו ומאחרים.
כל מה שאנחנו לא רוצים ומנסים לבעוט מתוכנו
כל האנושי.
ואנחנו כולנו חיים היום החברה שכ"כ מעודדת את המושלם
רוצים להיות כמו בפרסומות
וכ"כ כואב לנו כשזה לא כך…
איבדנו את האמון, את הפתיחות והחיוך, השלם ולא המושלם, בשר ודם ולא פלסטיק…
רצים אחרי משהו אחר שהוא לא אנחנו. או שהתרגלו ואנחנו חיים את הנורמה ומפסידים את מה שיכולנו להיות אילו רק זה היה אחרת.
ואפשר לעצור, זה עדיין לא מאוחר
כן, אפשר לעצור ולהסכים להיות כל מה שאנחנו ולשחק את המשחק מחדש
משחק אחר ורך, שמקבל את השונה-
שבתוכנו.
את החולשות והפחדים…
ולהסכים לדבר על זה ולהיפגש באמת עם אחרים
לאפשר לכולנו לגעת זה בזה באמת, נפשית, להוציא את האוויר מהריאות ולנשום לרווחה…
עכשיו יש אוויר, עכשיו יותר טוב…
כי אם הבמה עקומה ואין מי שלא יסכים שהעולם הזה- יש מה לשפר בו
אז למה אנחנו צריכים ללמוד לרקוד עקום???
זה בסדר לרקוד עקום זו מיומנות חכמה ומה עם לפעמים למצוא איזו במה אחרת
ישרה יותר מתאימה יותר?
מתאים, לא?
נשמע קשה נכון?
בכלל לא, זה נורא פשוט, צריך רק להסכים.
