אם אתם הורים לילדים שעוברים חרם או הצקה בביה"ס, או שהילדים שלכם בגילאי הגן כדאי לכם לקרוא את הכתבה הזאת ע"מ לרכוש אופני התמודדות עם חרם ונידוי חברתי ובעיקר כדי להבין מה אפשר לעשות כדי למנוע מצב כזה (לחנך לאסרטיביות כבר בגיל הגן) והכי הכי חשוב לנו ההורים- לא לפחד להתלונן!!!
נהוג לחשוב שחרמות והתנכלויות בקרב ילדים שייכים לגילאי בית הספר, ואני אעסוק בתופעה הזאת כאן בהרחבה ואתן פתרונות, אבל אציע רעיון נוסף העוסק בחינוך לאסרטיביות (הגנה עצמית), כבר מגילאי הגן, מגילאי 3 ו-4.
אין דבר יותר כואב מחרמות של ילדים. ילד שעובר התנכלות, בריונות או חרם מצד חבריו ללימודים בביה"ס סובל וכואב וגם אנחנו ההורים עוברים יחד איתו כאב נפשי וצער רב. זו אחת התופעות שההורים חוששים ממנה וחשים לעיתים בטעות, שאין להם כלל שליטה עליה ברגע שהיא מתרחשת וגם במניעה.
לאחרונה הנושא עולה לכותרות ומדובר יותר מבעבר זאת לאור המודעות העולה והיכולת שלנו ההורים, בתי הספר וכלי התקשורת לזהות מצבים כאלה ולדון בהם.
אציג כאן את הסיבות והמאפיינים להתרחשות מסוג כזה ברמת הפרט, סגנונות התמודדות הוריים, פתרונות אפשריים ובעיקר חשוב לי להדגיש את הצורך במעורבות והתערבות הורית נוכח מצב מערכת החינוך בארץ.
ונתחיל במצב מערכת החינוך. גני הילדים והכיתות עמוסים לעייפה, הצוותים המקצועיים עובדים קשה (במקרה הטוב) ולא תמיד מספיקים להגיע לכל היעדים שלהם בצורה מיטיבית כולל המטרות החינוכיות שלהם. הפיקוח אינו מספק, ההורים עסוקים וחוששים להתערב במה שקורה במערכת ואוזלת היד משוועת.
גורם נוסף שהצטרף לזירה הם המכשירים האלקטרוניים שעשויים להחמיר את המצב במקרים כאלה, היות והיד קלה על ההדק ללא מעצורים (שאינם מספיק מפותחים אצל ילדים) וללא ההשגחה ההורית.
הסיטואציה הזאת היא קרקע פוריה לצרות להתרחש עלינו ולא לטובה, ויש ילדים שמשלמים את המחיר ואחד מהם הוא יחס פוגעני מצד החברים לכיתה. ילד שיחווה יחס פוגעני מצד חבריו באופן מתמשך עלול לסחוב איתו פגיעות שעשויות ללוות אותו כל הילדות ועד לחייו הבוגרים, וגם עבור חלק מההורים זו יכולה להיות תקופה לא פשוטה ואפילו מצלקת.
סיגנונות הוריים להתמודדות עם המצב, תחילה הורי הנפגעים ואח"כ הפוגעים:
- ההורה הטוב (מידי). זה יהיה ההורה שיחפש מה הוא והילד עושים לא כשורה או שאינו מוצא חן בעיני הילדים. הוא ינסה למצוא מה לא בסדר בהתנהגות הילד, יאשים את עצמו וינסה להתחבב על הילדים. ילד כזה יכול להגיע למסקנה ש'זה לא בסדר שהוא תלמיד טוב מידי' וינסה להתדרדר במכוון בלימודים כדי להתחבב על הילדים, זה כמובן נועד לכישלון.
- ההורה העסוק (מזניח). הורה שלא מעורב מספיק ולא מזהה סימני מצוקה אצל הילד. לפעמים מתחת להמנעות של ההורה ממעורבות בחיי הילד נמצאת חרדה- הורה שחושש להתערב או שהוא מרגיש שאין לו את הידע, הכלים והיכולות כדי לפתור מצב בעיות שחווה הילד.
- ההורה שמתקשה להציב גבולות לילד. כאן נמצא ילד שקשה לו עם גבולות וכבוד לזולת והורה שמתקשה עם סמכות ולא יודע או לא מצליח להחזיק את הילד, לתת לו גבולות וביטחון אמיתי. נמצא כאן הורים שרוצים להשיג מערכת יחסים טובה עם הילד, לא מצליחים וזקוקים לעזרה חיצונית. הורה כזה יכול להצטער על פוגענות שמפגין ילדו כלפי ילדים אחרים ולנסות 'לחנך את הילד', ללא הצלחה. הורה כזה ירגיש מתוסכל, חסר אונים, מתבייש.
- ההורה הכוחני. הורה שמאמין ב'אני כוחני משמע אני קיים', הורים שמאמינים בטעות שילד אלים או פוגעני משמע ילד חזק ושזה טוב עבור הילד שלהם. הורה כזה לא יחשוב שהוא צריך להתערב וישמח שהוא בצד החזק ולא בצד הנפגע. את ההורה הזה יהיה הכי קשה לגייס לעזרה כחלק מפיתרון הבעיה כי הוא בעצמו מתקשה לחוש אמפטיה כלפי הילד שנפגע. הילד הפוגע יפסיד הזדמנות ללמוד לקיים יחסים מכבדים ממקום מגוון וסובלני כלפי האחר ולפעמים יחביא בתוכו עמוד שידרה חלש וחסר ביטחון.
הורים שחוששים להתערב:
ככלל ניתן לזהות מגמה חברתית- הורים חוששים להתערב, וזאת נקודה חשובה וברגע שזה מגיע לחרם זאת נקודה קריטית.
אנו עדים לסיפורים על הורים שממש חיים תחת החשש להתלונן, לפעול, לדבר על זה, לגשת למערכת החינוך ולהתלונן גם הלאה. אפשר להבין את החשש, הורים רוצים לדאוג לשלום ילדיהם, מפחדים מנקמה ומרגישים שאין להם שליטה על הסיטואציה ואופציות התמודדות אבל, וכאן הבעיה, זה לא רק לא פותר את המצב זה יכול להחמיר אותו כי גם הילדים מזהים שההורה חלש וחושש וכך זה עובר הלאה. יתכן מצב שבו התגובה לתלונה תהיה התנכלות לילד ולהורה, החשש מנקמה מתממש, ואז זכרו:
א. ככל שתהיו ברורים לעצמכם ולסביבה מה אתם מצפים שיקרה, מה הגבולות שלכם ומה אתם מתכוונים לעשות כדי שזה יקרה וככל שתעמדו על שלכם זה מפחית את הסיכוי לנקמה ולהפך- ככל שתחששו מהתנכלות זו תגיע כי אתם מעבירים מסר של חולשה.
ב. במידה וחלה הסלמה ואכן מתנכלים ונוקמים בילד בגלל שניסיתם לטפל בעניין אל תוותרו, פנו הלאה. חישבו מה ניתן לעשות ולמי ניתן לפנות ובקשו שיתוף פעולה ותוצאות מוחשיות. אפשר לכנס ישיבה של המורה, המנהלת וההורים של הילדים הפוגעים והתומכים בכם ולגבש ביחד אסטרטגיה הכוללת בין היתר את האופציה כי במידה והבעיה לא תיפתר תביאו את העניין לפיקוח כדי לקבל את העזרה לה אתם זקוקים.
אז מה ניתן לעשות, פיתרונות:
- לתת לילד תמיכה, חום ואהבה. לא להתבייש, אתם לא אשמים בזה, דברו על זה עם הסביבה שלכם והשיגו תמיכה ועזרה ע"מ לעבור את התקופה הקשה.
- לפעמים חרמות מתרחשים כלפי ילדים נהדרים וחזקים וללא סיבה מיוחדת. וגם אם זה קשור לכעס שיש כלפי הילד התנהגות מחרימה היא אכזרית מידי. כעס בין ילדים יכול להיווצר בגלל קנאה, מאבקי כוח וכבוד בין ילדים. נסו למצוא מגשר שיעזור לילדים לפתור את הבעיה בדרך אחרת.
- לא לחכות יותר מידי. עבור ילד שסובל כל יום זה נצח! שבוע, שבועיים, שלושה, זה נמשך ולא מפסיק- התערבו בבית הספר ומול ההורים.
הילדים זקוקים לנו, גם הילדים הפוגעים, חפשו עזרה ומעורבות הורית ובית סיפרית פעילה עד שתמצאו אותה.
- במקרה והבעיה היא בית סיפרית (בתי ספר אלימים) ולא נפתרת, פנו לפיקוח, העבירו את הילד בית ספר גם אם זה באמצע השנה. שדרו לילד ביטחון ורוגע, תגידו לו שאתם סומכים עליו ומאמינים בו, העבירו אותו ללא חשש. דברו עם בית הספר החדש לפני כן וודאו שהסביבה בבית הספר היא בטוחה ומוגנת.
בכל אופן שלא יווצר מצב שילד חווה זאת לאורך זמן כל שנת הלימודים כי מדובר כאן בפגיעה בנפשו וכאב לב נוראי.
מניעה- כבר בגיל הגן:
- אחת לתקופה, למשל כל חודש חודשיים מומלץ להיות בקשר עם הגננת/מורה ולשמוע מה קורה עם הילד. זה עוזר בזיהוי של קשיים לפני שהם מקצינים. תשאלו בין היתר איך הילד מבחינה חברתית, מי החברים שלו ואיך היחסים בינהם, כמה הוא יודע לעמוד על שלו והאם יש מצבים שעוברים את הגבול.
- הובלה הורית: תעבדו על עצמכם להיפרד מהחששות ולדבר על מה שמפריע.
אל תחששו לקיים תקשורת על מה שמפריע וזאת דוגמה שניתן לילד כבר בגילאי הגן, ולא מספיק שנבקש ממנו לגשת לגננת ולספר לה על מה שמפריע, הילד צריך לראות דוגמה מאתנו. אם הילד יראה אותנו מתמודדים עם החשש שלנו, מדברים ומוצאים פתרונות לבעיות, הוא ילמד ויפנים את המודל הזה ולא יתן לאחרים לפגוע בו או להציק לו ויהיה פחות פגיע לדינמיקה מהסוג הזה כשיגדל ויגיע לבית הספר. ילד שיראה את ההורה שלו מתמודד עם הבעיות האישיות שלו בצורה טובה (בלי לחשוף את הילד יותר מידי לדברים אישיים, מספיק למשל שיראה איך אנחנו מתנהלים בויכוח שמתעורר בתור כלשהו בחנות), מדבר ונותן ביטוי לחששות ולמה שמפריע לו, יחד עם זאת קשוב לזולת, פותר בעיות ומתמודד, ילמד גם הוא להתמודד עם בעיות באותה דרך. הילד ילמד חשיבה, תקשורת, זיהוי אופציות, ניסוי וטעיה, לפגוש את הרגשות שלו ולהתמודד איתם. הוא יקבל מודל של הורה אנושי, מתמודד עם בעיות, רגיש שפועל לפתרונות בצורה רציונלית שמקדמת אותו ואת האחר.
זה חשוב לא רק בתוך המשפחה אלא גם בגן, בביה"ס, בשכונה וגם בבית ועם המשפחה וחברים, זה חשוב לבריאותו הנפשית של הילד ויעזור לו לפתח ביטחון עצמי, תחושת מסוגלות פנימית, ידע פרקטי מעשי בנוגע ליתרון קונפליקטים, אסרטיביות תחושת ביטחון ואמונה בעצמו ובהורה שלו.
לפעמים שווה לעשות עבודה בתחום הזה כי זה יכול ליצור מערכות יחסים קרובות ולפתור בעיות וככל שמצליחים בזה יותר פחות חוששים ויותר נהנים מהתוצאות.
לסיכום: תדאגו לנהל עם בית הספר, המורה וההורים הקרובים אליכם תקשורת אמיתית גם אם אתם לא מרוצים. תנו לילדים מודל של הורה שיודע לעמוד על שלו, מרגיש שיש לו שליטה על מה שקורה ויודע לנהל מצבי קונפליקט, חלוקי דעות, חוסר שביעות רצון בלי לחשוש ש'אם אפנה לא אקבל פיתרון'. גם לצד השני יש אחריות לתת מענה ופתרונות, וזה מתחיל כבר בגיל הרך. זאת בעיני הובלה הורית שמעצימה את ההורה ואת הילד.
