תופעה מוכרת בקרב חלק מהילדים- לא רוצים ללכת איתנו למקום כזה או אחר, לא רוצים להכניס למקלחת, מסרבים להתארגן בבוקר, או בדוגמה שבה אעסוק כאן- לא רוצים לומר שלום לסבתא או סבא או לאחת מהדודות או למישהו קרוב אחר באופן שחוזר על עצמו, וזה מפריע לנו (וטוב שכך). מגיעים לסבתא לצורך העניין, מבלים, נהנים ובעת הפרידה- הילד מסרב לומר שלום או לחילופין- בעת פגישה עם סבתא הוא לא מוכן לומר לה שלום. וזה יכול להיות בלי קשר לזה שהוא אוהב או לא אוהב את סבתא, נהנה אצלה או שלא.
זה מטריד, זה לא נעים ולפעמים גם מכעיס אותנו ושם אותנו במקום של חוסר אונים, אנחנו לא יודעים- מה לעשות?! אנחנו מבקשים מהילד לומר שלום בכניסה או להפרד בנעימות והוא מסרב וזה לא מה שהיינו רוצים שיקרה עם היקרים לנו, לא עם הילד שלנו, ולא כלפי 'סבתא'. לפעמים הסבתא שלנו או הדודה נעלבת אבל פרט לתגובות שלנו ושל הסבתא, יש כאן נקודה חשובה להתייחסות במה שאנחנו מלמדים את הילד על יחסים, בהתפתחותו הרגשית ובעיצוב התנהגותו, שבאה לידי ביטוי גם ביכולת שלו להענות לנו ולשתף פעולה לפעמים.
מדוע הילד לא אומר שלום לסבתא? בהנחה שהיחסים בסה"כ תקינים והילד לא חווה מצד הסבתא או הדודה או המבוגר המדובר יחס שלילי ועוין, מדוע הוא לא אומר שלום?
הורים נוטים לתת להתנהגות כזאת מצד הילד כל מיני פרשנויות. אולי הילד ביישן? אולי הוא מפונק? אולי הוא לא גדול מספיק כדי לקחת בחשבון רגשות של אחרים? אולי סתם לא בא לו? אולי זה ביטוי לעצמאות שלו המתפתחת בגיל זה (גיל שנתיים ה'נורא')? יכול להיות.
כדאי לדעת ולהתעכב על הנקודה המסבירה לנו למה הוא נוהג כך ולשם כך יש צורך בהיכרות עם אופיו ומנהגיו של הילד וזה דורש שיחה מעמיקה יותר שלא אוכל לעשות כאן, אבל כן אוכל לתת כאן כלי לשינוי ההתנהגות ונקודות למחשבה.
צורת התנהגות כזאת (שוב בהנחה שהיחסים במשפחה תקינים), יכולה לקבל ביטוי גם ע"י סירובים נוספים מצד הילד כלפינו ובכלל. לדוגמה: כשהילד אצל הסבתא או אצל חבר ואנחנו מתקשרים ומבקשים לדבר איתו בטלפון- והוא מסרב, לא רוצה לגשת לטלפון, לא רוצה לדבר איתנו. 'הכל בסדר', מדווחים לנו, לא קרה כלום, הילד מבלה, אבל לא מוכן לגשת לטלפון, לא מסכים לדבר איתנו.
כך או כך, שימו לב הורים, יש פה התנהגות שיכולה לבוא לידי ביטוי באופנים אחרים נוספים ובצורות דומות, בהן כדאי לנו ללמד את הילד את ההדדיות הקיימת ביחסים, מבלי לוותר על עצמו ומבלי לפגוע בפיתוח העצמאות שלו החשובה כ"כ בגילאים המדוברים. נלמד אותו את ההדדיות ביחסים לפי העיקרון של תוצאות והשלכות להתנהגותו או מעשיו, ולא ע"י עונשים או העלמות מהתנהגותו, תוך הובלה והבניית דמותינו כסמכות הורית מיטיבה.
ולמה להתערב? לפעמים אנחנו מצפים מ'הסבתא' להבין, ולא להפגע, ואומרים לה שמדובר בילד קטן ואל לה לתת חשיבות יתר לעניין, אבל מה קורה כשהוא יחליט אח"כ לעשות דבר דומה לילד בגן??? לחבר בגילו שלא יכול ושלא אמור להבין שלא בא לו לילד לומר שלום? או כשהוא מסרב לדבר איתנו בטלפון? אח"כ זה יכול לקרות גם כשיגדל וישן אצל חבר או כשיסע לטיול שנתי עם ביה"ס ואז אני כבר לא בטוחה שזה לא יפריע לנו שהוא לא רוצה לדבר בטלפון. אנחנו רוצים לדבר איתו בטלפון כשהוא מחוץ לבית, לשמוע את קולו ולדעת מה קורה איתו, וחשוב לנו שהוא יאמר שלום לסבתא ולא יפגע בה או באחרים.
הורים נוטים לנקוט מגוון אסטרטגיות לא יעילות בהתמודדות במצבים הללו כדוגמה: לדרוש מהילד ולכעוס עליו, לנסות לשחד אותו ('אם תגיד שלום אקנה לך משהו'), או לוותר ולחכות שההתנהגות תעבור מאליו, להסביר לו ולנסות לגרום לו להבין למה זה חשוב ע"י שיחות לא יעילות, חוזרות ונישנות, לעשות מניפולציות רגשיות ועוד. אז מה אפשר לעשות כדי לשנות את ההתנהגות באופן יעיל? ככה:
נדבר עם הילד פעם אחת ונודיע לו על השינוי שאנחנו מתכוונים לעשות בעניין (ואין צורך לחזור על הדברים שוב ושוב, הוא ילמד דרך היחסים שלו איתנו ולא דרך חזרה אינסופית על הדברים, ומיד אסביר). לפני שהולכים לסבתא למשל ונאמר לו כך: 'כמידי שבוע, גם היום, נלך לבקר את סבתא. אתה אוהב ללכת לסבתא? גם אנחנו. אנחנו אוהבים את סבתא ונהנים ללכת אליה ואני יודעת שגם אתה אוהב ומשחק איתה ונהנה וזה כיף גדול לכולנו, אנחנו מאוד שמחים בזה. כמו שאתה יודע ומכיר אנחנו כולנו תמיד אומרים שלום לסבתא. ככה אנחנו נוהגים במשפחה עם מי שאנחנו בקשר איתו ועל אחת כמה וכמה עם סבתא שלנו. לאחרונה שמתי לב שאתה לא אומר שלום וסבתא נפגעת, זה לא נעים לנו וגם לא לה. אנחנו מצפים ממך לומר שלום ולא נעים לנו כשאתה לא אומר שלום. יש סיבה שאתה לא אומר שלום? משהו מפריע לך? אם לא אז אנחנו חשבנו על זה, דיברנו בנינו אבא ואמא ואנחנו לא כועסים אבל גם לא רוצים להמשיך כך. דיברנו על זה איתך לא אחת ואולי גם ניסינו שזה ישתנה בכל מיני דרכים וזה לא עזר. בכ"ז, לנו זה מאוד חשוב ואנחנו לא נאפשר לאף אחד להכנס לבית שלנו בלי לומר שלום ואנחנו גם לא מוכנים שילדינו יבקרו אצל סבתא, יהנו שם מכל מיני דברים, מסבתא ומהפינוקים שלה, מהגלידה שלה שאתה כ"כ אוהב, בלי לומר לה שלום, זה לא נעים. לכן מעכשיו נפסיק את הדיבור והמריבות על זה ונשאיר זאת לבחירתך. אני רוצה ומבקשת ממך לומר לה שלום כשניכנס, מכל הלב. אתה לא חייב לדבר או לשחק עם כולם, זו כבר בחירתך, אבל כן לומר שלום. אני רוצה שתדע (וכאן זה החלק של החיבור בין התנהגות ותוצאה), שלי אישית, וגם לאבא מאוד לא נעים ועצוב אם סבתא נפגעת ולכן אם לא תגיד שלום אנחנו לא נכעס, אבל אתה לא תוכל לבקר אצל סבתא או שניכנס רק לכמה דקות ואח"כ אתה ואני נחזור הביתה ונמצא לנו תעסוקה משותפת, נשחק ביחד או שנצייר או שנעשה פזלים, לא משנה מה, עד שאבא יחזור עם האחים שלך מסבתא. אתה ואני נהיה בבית ויכול להיות שיהיה לנו נעים יחד, רק אני ואתה ויכול להיות שלא כ"כ, בגלל שאבא והאחים שלך אצל סבתא, אבל אתה לא תהיה לבד, אני אהיה איתך ונחכה שאבא יחזור מסבתא'. (אפשר גם להחליט שכל המשפחה עוזבת יחד וחוזרים הביתה).
ואז הילד אומר 'טוב', או 'לא טוב', או שהוא שואל שאלות, ויכול להיות שהוא עדיין לא הבין אותנו עד הסוף, ונוסעים לסבתא. יכול להיות שהפעם יגיד שלום ובפעם אח"כ לא ואז מזכירים לו בשקט בצורה מכובדת שמי שרוצה להתארח אצל סבתא צריך לומר שלום ואם לא אז בשקט וללא כעס עוזבים למרות שהוא בוכה ונותנים לו אופציה לתקן בפעם הבאה ואומרים: 'אני מבינה שזה עצוב לך ולא נעים, גם לי קצת עצוב, אבל אני איתך ואנחנו נתגבר, בשבוע הבא נבקר שוב את סבתא ותוכל להגיע אליה שוב, להגיד שלום בנימוס ואז נישאר'. (אם הוא לא אומר שלום בעת הפרידה אז אבא ילך לבד ואנחנו נישאר בבית).
הולכים הביתה ומשחקים ומשתדלים לא לדבר על זה יותר מידי כי זה לא יעיל ואין טעם. הילד ילמד דרך היחסים איתנו ודרך מה שאנו נעשה עם הסיטואציות השונות.
מה שעשינו כאן היה הצבת גבול אבל לא עשינו זאת תוך ביטוי כעס, לא הפעלנו כוח וכפינו ולא פגענו בילד ומצד שני היינו אסרטיבים וכיוונו אותו לבחור בהתנהגות שהיא חברתית ורגישה כלפי האחר. בנוסף לימדנו אותו את התוצאות ההגיוניות של התנהגותו, כך אנחנו תורמים בן היתר להתפתחות הרגשית שלו בלי לפגוע בו, לימדנו אותו מה כן ומה לא עושים ביחסים בצורה יעילה שתשמש אותו איתנו וגם בעולם שבחוץ. הילד לומד שכדי להיות בהדדיות הוא צריך להתחשב באחרים וזה מאוד חשוב. הוא חווה את ההורה שלו כאדם סמכותי, בעל דיעה, רגיש, כמי שמסוגל להכיל אותו על כל מגוון התנהגויותיו ורגשותיו, כמבוגר שניתן להישען עליו, כמודל לחיקוי. ההורה נמצא בהובלה והילד חווה אותו כמנהיג, אמין וחזק.
נחזור על סיטואציה זו עוד מספר פעמים, נשים לב איפה קורים עוד דברים דומים וננסה ללמוד בצורה קצת יותר מעמיקה משהו על אופיו והתנהלותו של הילד, כדי לקדם אותו ואת יחסינו איתו. התנהגות מהסוג הזה מאפיינת ילדים דעתניים וחזקים (שיש להם נטיה לרצות לקבוע ולהכתיב דברים כשאין כאמור בעיות אישיות או משפחתיות ברקע) ויש לה אופי של כדור שלג. במידה ולא נתערב בגילאים הצעירים סביר להניח שזה יתעצם עם הזמן וחבל, כי סיטואציות כאלה עשויות לייצר רגשות שליליים וכעסים בקשר שלנו עם הילד, וללמד אותו דברים לא חיוביים לגבי עצמו. לכן אני ממליצה לשים לב מוקדם ככל הניתן.
בגילאים הצעירים סביר להניח שהילד ירצה להיות יחד עם כל המשפחה ולבקר את סבתא כך שלבסוף יבין שאם הוא רוצה לבקר הוא צריך להיות בהדדיות נעימה ולומר שלום (שוב, לא הייתי מתעקשת שהוא חייב לשחק ולהיות 'נחמד', רק המינימום הבסיסי שכולל אמירת שלום וקבלת מנהגי הבית המארח).
אז אם יש היכרות עם התנהגות כזו נסו את הכלי וחישבו איפה עוד עוד הילד מתנהג כך ומה אפשר לעשות עם זה.
ניסיתם ולא הצלחתם? חושבים שעשיתם בדיוק ולא יודעים מה השתבש? בואו אלי למפגש הדרכה הורית פרטנית, לקבל את הכלי בצורה מפורטת בהתאם לכם, למשפחה שלכם ולסיטואציה.
