"אל תכה זה לא יפה, תן לי יד ועוד אחת…חברים טובים נהיה (כן!), חברים טובים נהיה"…או: איך למנוע הסלמה של מריבות והצקות בין אחים וגם- לחזק ולהעצים את הקשר בינהם.
כשנולד ילד חדש במשפחה, לצרוך העניין נניח שהוא השני בסדר הלידה, אחת מהעצות הפחות מוצלחות שתקבלי מהסבתות , היא שכשהבכור יקנא ברך הנולד וינסה לעלות עליו עם כל כובד משקלו למשל, להרים אותו, להאכיל אותו או ידחוף אצבעותיו לעיני התינוק ועוד כהנה והכנה הפחדות וגם סיפורי זוועה שהגדול ניסה לחנוק את הקטן עם כרית, לא פחות ולא יותר, ונכון, זה נשמע כמו סרט אימה, אבל בואי, שימי את זה בצד. לא כדאי לך כי ככה זה מתחיל וככה אנחנו לוקחים חלק (לא חיובי ומפריע) בבניית מערכת היחסים החדשה והמופלאה בין הזוג החדש והמקסים שיצרנו, אחים.
מה כן?
נתחיל מהסוף- הכי כדאי זה לפתוח את הראש (לאופציות והתנהגויות שקשה לנו לשאת מצד האחים), לנסות לא להתערב כמה שניתן (חוץ מאשר התנהגות מסכנת עבור מי מהצדדים או אלימה, וגם כאן כדאי להגמיש ולשנות את ההגדרות שלנו לגבי מה היא (ואם נעבוד עם זה טוב אז האח הקטן גם ילמד להגן על עצמו ואנחנו הרי רוצים שהוא יהיה אסרטיבי בגן), והכי חשוב, שוב, לחזק את החיובי וליצור אותו ע"י העצמה ומתן תפקידים משמעותיים לאחים זה עבור זה, דברים טובים שאנחנו אומרים ילדים מחזקים את הקיים וגם יוצרים אותו.
ברגע שנבין שחלק מהיחסים בין אחים כוללים מגע פיזי (והפעלת כוח), מאבקים (בין היתר על מקום, יחס, משאבים), והאחים יוצרים בינהם את הקונפליקטים לא רק בגלל שאלה החיים וככה זה ביחסים אלא גם בגלל שזו הזירה הראשונה להם לתרגל ולהתנסות במערכות יחסים, לכן מה שיחוו במערכת בינהם ישפיע על הקשרים שיצרו אח"כ גם מחוץ למשפחה (באופן פשטני כדוגמה אח גדול שכל הזמן מתבקש לוותר לא ידע אולי לקחת לעצמו מקום בקשרים ויהיה וותרן וחסר ביטחון ואח קטן שמוותרים לו אולי יהיה דרשן ולא מווסת, בכיין, בוכה ומקבל, לא רואה את האחר, גם בגן ובביה"ס).
אז- איפוק הורים, איפוק ושוב איפוק (לא להעיר כשהם רבים גם פיזית) ולפתוח את הראש ולהבין שזה לא רק לא נורא שהם למשל משתוללים או רבים אלא אף חשוב, הכרחי ומענג עבורם ומיד אפרט בקצרה איך עושים את זה מהרגע הראשון. הבונוס הוא שהסבלנות באמת משתלמת כי ברגע שאנחנו לא מתערבים ולא נכנסים בינהם ככל שניתן, אנחנו כבר לא נצטרך להתערב ולפתור להם את הבעיות (לא נידרש לשפוט בינהם כל היום). הם יסתדרו יותר, המריבות יהיו יותר פרודוקטיביות ויתרמו להתפתחותם, הם יהיו עצמאיים ומסוגלים לפתור את הבעיות בינהם בעצמם, והחוויה מהקשר תהיה טובה יותר כך שתהיה גם יותר מוכנות לעזור ולשמש זה עבור זה בעידודנו הנמרץ ובהערכתנו כי רבה.
בקיצור: לאפשר בלאגן, מגע, עימותים, בכי, התנסות כדי שבטווח ארוך המריבות לא יהיו חריפות ויהיה פחות בלאגן. איך: לא להכנס ולשפוט, כן לתווך וללמד אותם לדבר. כמו גורי אריות קטנים, גם האחים מכירים בכוח שלנו ההורים ומהר מאוד בזמן מריבה הכי פשוטה על מי חטף את הצעצוע למי, הם פונים אלינו במבט, מבקשים מהשופט שיקבע מי צודק וישיב את הסדר על כנו. אבל זה לא שלנו המריבה הזאת, היא שלהם, של שניהם. איפה אנחנו נופלים? כשאנחנו מצטרפים לחגיגה וחושבים שיש מי שצודק, וזו טעות. שניהם צודקים מנקודת מבטם כי שניהם רוצים ולכל אחד יש יכולות משלו דומות או שונות לבטא זאת בהתאם לגיל ולשלב ההתפתחותי. למשל בת ה3.5, אף פעם לא חוטפת ולא אלימה בכלל ולא הוגן מבחינתה שבן השנה חטף לה את המשחק מהיד ובן השנה "צודק" לא פחות כי בגילו אין הוא יודע אלא לחטוף.
אז מה כולנו עושים: שופטים ומתערבים בסגנון: "לא, זה שלה, תחזיר לה, הנה שלך"…ומכניסים לו צעצוע אחר ליד. הכוונה טובה נוכח "העוול" שנגרם אבל פתרנו את הבעיה בדיוק לחצי דקה עד למחטף הבא שהפעם יגרור בקשה מאתנו להתערב "אמא, הוא חטף לי"… , ובנוסף: פיספסנו חצי מהעניין- כי גם בן השנה "צודק" לגילו ויכולתו ככה שצדק לא עשינו, יצרנו תלות בנו, התחלנו דינמיקה שלילית בינהם (ומה עם "חברים טובים נהיה"?!) ויאללה קדימה למריבה הבאה… מייאש.
אז לא. מעבירים את האחריות אליהם, מלמדים אותם להתנהל יחד, להתגמש ולעזור, להסתדר ובעיקר סומכים עליהם ולא נבהלים ממה שקורה גם כשהם רבים ונראה נו שהם לא מצליחים לפתור את זה בעצם. בדוגמה של בת ה-3.5, משחקת בצעצוע מוכר, אהוב והכי שלה. בן שנה רואה ורוצה, לא יודע שאי אפשר פשוט לקחת, מבחינתו יש עדיין רק "אני". הוא מושיט יד ולוקח, חוטף. הגדולה כמובן בוכה מיד ומתלוננת להנהלה. וכאן אפשר לומר להם:' את צודקת וגם הוא כי גם הוא רוצה. שניכם רוצים את הצעצוע הזה (אני משקפת להם מה קורה כאן ונותנת הסבר ושם לדברים וזה יבנה אח"כ את ההבנה שלהם את הסיטואציה). אבל הוא לא יודע עדיין שלא חוטפים (כמו גם ילדים אחרים שתפגוש מחוץ למשפחה), בואי נראה מה האופציות וגם אתה (הקטן שומע), ותבחרי ועם הזמן הוא ילמד לא לחטוף (ויעשה דברים אחרים):
או שתגידי לו שלא ושאסור ושלא חוטפים (ולא, אל תלמדו את הגדול לוותר על בסיס קבוע זה לא ישרת אותו בחיים), או שתלכי למקום אחר שאין לו גישה אליו- למשל לשחק על שולחן גבוה או שתעזרי לו ותיתני לו משחק אחר או את שלך. (ויש את המשחקים האהובים שאת בוחרת ולא רוצה שהוא או אף אחד יגע, אותם נשים במקום גבוה אם תרצי ותשחקי בהם בחדר לבד, כי מותר שיהיה לך בשביל עצמך, מיוחד ולבד). אז שניכם רוצים את הצעצוע הזה, מה נעשה?"
עכשיו ברור שאת האופציה הראשונה הקטן לא יבין ויבכה, ואז אציע לגדולה אולי לתת לו מוצץ, לנסות להרגיע אותו בעצמה בנוכחותי ותמיכתי אם תצליח (ואם לא אז אני), עד שיגדל ויבין, ואת הגדולה זה מעצים והיא מקבלת תפקיד של הבוגרת שמרגיעה ועוזרת ונותן לה חוויה של שליטה על הסיטואציה כשתלמד להרגיע. אופציה שניה מעודדת נפרדות ולקיחת אחריות אישית (באופן כללי אני אומרת שתקחי בחשבון שאם את בגובה שלו על הריצפה הוא יכול להגיע כלומר: זו אחריות שלך לבחור איפה לשחק ואם את לידו על הריצפה תדעי שהוא יכול להגיע!!!), ובשלישית זה אופציה רכה ונחמדה של עזרה ונתינה וגם קצת לוותר לפעמים.
דוגמה אחרת: אני רואה שהגדולה קצת מציקה לקטן אפילו פיזית ועוד מעט, ברור, הוא יבכה: אני אומרת לה "אני רוצה להזכיר לך שאני לא מתערבת בינכם וסומכת שאתם מסתדרים, אחים מקסימים, ושתדעי שאם הוא יבכה את תצטרכי להרגיע אותו (אם תעברי את הגבול איתו)". כמה פעמים כשזה קורה שהקטן בוכה ואני נושמת, מתאפקת, לא מרגיעה ולא ניגשת (ונושכת שיניים), הקטן ממשיך לבכות, תוצאה: הגדולה נלחצת מהבכי שלו (כי היא לא כזה גדולה) ומאז מספיק שאני מתחילה להזכיר שאם הוא יבכה זה באחריותה להרגיעו והיא לא מציקה. היא לומדת את הקשר בין ההתנהגות שלה לתוצאה (בניגוד לעונשים) ושלא להציק, או לפחות לא לעבור את הגבול, והקטן לומד שמקשיבים לו ומכבדים את הגבולות שלו (והוא לא צריך להיות קורבני ולהפעיל מניפולציות ובכי על ההורים שיתערבו לטובתו).
יחד עם זאת חשוב: כשתינוק נולד להרחיק את הגדול ולשמור ולהגן על הקטן אם הגדול אגרסיבי באלגנטיות! עד שהקטן יגדל קצת (גיל 4 חודשים לפחות) אין טעם בהסברים שצריך להיזהר ולשמור עליו וכו', הם לא מבינים את זה וזה יכול נורא להקניא ולהכאיב לגדול.
ועוד חשוב: אם יש אלימות אני לא שופטת מי אשם אלא מפרידה. אלימות היא גבול בלי להכנס למי עשה מה ומתי, עוצרת ומרחיקה, לא מאפשרת אלימות אבל גם לא משחק, הפסקה, שקט ומעבירה את האחריות אליהם, יש אלימות אין משחק משותף.
ואיך לעודד יחסים טובים?: לתת מקום לכל מחווה של רצון טוב- "איזה יופי שחיבקת את אחיך, הוא כ"כ אוהב את זה, יש בך כ"כ הרבה אהבה, אני מחכה שאבא יחזור ואספר לו כמה זה ריגש אותי, בואי נתקשר אליו ונספר לו איך שיחקתם יפה ואיך את עוזרת לי (וכשאחיך הקטן יגדל גם הוא יעזור לי ולך, הדדיות) וכמה הקטן אוהב אותך. שימי לב כמה אחיך צוחק איתך, את מצחיקה אותו נורא, בכלל שמתי לב שהוא נורא נהנה איתך, אוהב לשחק איתך וכו', ואיתך הוא הכי אוהב לאכול את הקינוח, מה דעתך, שמת לב לזה"? מחזקים את הטוב, מייחסים להם טוב ויוצרים את זה.
להתיחס לאחים כאל קבוצה לטוב ולרע- זה מגבש אותם. לדבר אליהם כאל קבוצה.
כל הנ"ל כמובן תחת השגחתנו הצמודה ועיננו הפקוחה, ניתן להם להתמודד, לחוות וללמוד אבל כל הזמן להסתכל מה קורה שם ולשמור על ביטחונם.
זהו, אז בואו לא ניפול למלכודת הזאת, קצת לשנות את החשיבה בנושא הקשר בין אחים, ואת אופן ההסתכלות שלנו. לזכור שזה הקשר שלהם, שאנחנו מפריעים להם להתפתח כשאנחנו פותרים להם את כל הבעיות, ושהם צריכים ללמוד להסתדר ולנהל את הקשר. נמנע מהתערבויות מיותרות ונעזור להם לבנות ולטפח מערכת נחמדה ומהנה.
