הייתי צריכה לשתוק עכשיו, אבל זה יושב לי בגרון כבר שנים,
הזיכרונות על איך לא היית שם-
לא כשהייתי ילדה ובטח לא כשבגרתי.
איך הסתכלתי בסלידה על אב שמגפף את ביתו
מהמקום בו אני לא הכרתי סוג של קירבה כזאת,
איך פחדתי בכיתה ה' כשהגעת להעביר שיעור בכיתה שלי
אחרי לילה שטוף דיכאון
ואיך לא הבנתי אז כשסיפרת לי שלא ישנת כל הלילה
אבל איכשהו שנים אח"כ זה הרגיש לי קרוב ולא זר בכלל אבל מטלטל.
איך רעדה לי האדמה והדם שלי ברח מהראש משאיר את הפנים לבנות מחרדה
כשהצלחת בסוף איכשהו להעביר את השיעור הזה ואיך אח"כ כבר לא רציתי ממך כלום, רק מה שהייתי חייבת.
איך שתמיד כשאתה מעלה זיכרונות מטיול שנתי שליווית כשהייתי ביסודי
ועד היום חושבת שהסיפור שאתה נזכר בו הוא עלי
ומגלה שזה על ילד אחר שהרשים אותך בחוכמתו באותו טיול
ושונאת את הילד ואח"כ אותך ואח"כ אותי.
על איך שכשהייתי בצבא אף פעם לא שאלת איך אני מגיעה ובאיזה קו של אוטובוס אני נוסעת,
איך שלא שאלת אותי 'איך היה בהודו', כשחזרתי אחרי שנה ושלושה וכמה שנים חיכיתי שאולי תישאל.
איך שהחלטת שאתה כבר לא בעניין לעזור לי עם האוטו הישן שלי כשגרתי אח"כ בת"א
ואיך שממש לא התפלאתי שהנסיבות הובילו לכך שלא יכולת לשמוח איתי בחתונה שלי.
אח"כ כשלא באת לראות את הנכדה הראשונה שלך זה הכעיס ופגע
ובנכד השני משהו נישבר.
ומאז אני לבד.
חופשיה.
