היא התיישבה מולי באי נוחות, וכבר אפשר היה לראות איך המבט שלה זולג הצידה-
מסמן לה את הדרך החוצה, כאילו שעוד לא התחלנו והיא כבר מחכה-
לסיים וללכת.
היא הסתכלה עלי במבט חטוף ועצוב, ואמרה:
'תמיד רציתי שתהיה לי בת'…
ולא חייכה.
'שלא תביני אותי לא נכון, אני מתה עליה, על הבת שלי, היא מדהימה, באמת, היא כזאת חכמה, מצחיקה כזאת, מלאת קסם, כולם אומרים את זה'!
'אבל'? אני שואלת
'תמיד רציתי בת ומשום מה חשבתי שהיא…נו…איך אני אגיד את זה'…
(אני רואה כמה קשה לה לדבר, ואוו, מאוד קשה לה)
'משום מה הייתי בטוחה שהיא תהיה יותר דומה לי'…
היא אומרת, ולוקחת את התיק אליה, מניחה אותו על הברכיים.
עכשיו ראיתי שהיא גם קצת כועסת שגרמתי לה לחשוף את עצמה.
האם היא תהיה מוכנה לספר לי יותר? חשבתי עם עצמי, ולא הייתי בטוחה.
גופה היה מונח מולי במין כיווץ.
הגב נוקשה, מחזיק אותה מוכנה, לא נשענת לאחור, כמו חץ שמחכה להשתחרר וללכת מכאן להשתחרר לאוויר, כמה שיותר מהר.
לאן היא רוצה ללכת? המשכתי לברר עם עצמי? עוד מוקדם להגיד, ורציתי לדעת.
לעולמות אחרים אולי, למחוזות שאני עדיין לא מכירה אצלה. מה שבטוח הוא שלא נוח לה להיות כרגע בסיפור הזה.
יכול להיות שהיא מלאה בהמון המון אשמה, חשבתי,
לפי איך שהיא מדברת יש סיכוי שאולי היא בטוחה שהיא היחידה שעברה סיפור כזה עם הבת שלה…
אם זה כך אז זה נורא קשה, לחשוב שהיא האמא היחידה בעולם שחשה כך…
אני- רוצה להקל עליה.
אני לא רוצה שזו תהיה החוויה שלה באמהות.
מה יהיה איתה? מה יהיה עם הבת שלה? חשבתי.
אני לא רוצה שהיא תתייסר כ"כ.
האם אוכל לעזור לה?
האם היא תאפשר לי?
האם היא תאפשר לי או שמרוב פחד היא תיקח איתה את אותם משפטים ספורים שאמרה עד כה,
תדחק אותם חזרה לתוכה,
ותנסה לשכוח?
לשכוח את מה שהיא מרגישה,
לסלוח לעצמה- שאי פעם אמרה דבר כזה.
מה היא חושבת על עצמה?
'מה הכוונה יותר דומה לך'? שאלתי אותה
'נו, את יודעת, יותר דומה לי'…היא ענתה ברמיזה, לא מוכנה כ"כ לפרט…
עכשיו היא נראתה לי עוד פחות רגועה, מבטה אומר- חבל שנכנסתי לזה בכלל
ואין שום דבר שיקרה כאן שיכול לשנות את הרגשתי. שיחה מבוזבזבת, ביזבוז של זמן, פגישה מיותרת.
'כילדה הייתי יותר רגועה כזאת, יותר אכפתית, יותר ילדה של אמא, בת כזאת'…
'והיא לא כזאת'? שאלתי בידיעה שהרגשות הקשים יציפו אותה ככל שנמשיך ונתעמק
רק בגלל שהיא לא יודעת שכל מה שהיא מספרת לי עכשיו, במשפטים הספורים הללו,
עברו, ועוד יעברו המון אמהות לפניה ואחריה.
היא באמת לא יודעת שמה שהיא מרגישה מול הבת שלה- נורמלי.
כך, עוד לפני שהתחלנו לדבר הרגשתי סוג של החמצה,
ורציתי לתת לה ממני, אז הסתכלתי אליה במבט מחבק שאומר: 'הי, זה בסדר, זה נורמלי, את יכולה להרגע'…
אבל לא נראה שזה הרגיע אותה בכלל. אמרתי לעצמי לא מרוצה.
ושאלתי את עצמי האם היא ראתה את החיבוק ששלחתי לה? והאם היא מוכנה לקבל אותו?
ועניתי לעצמי שממש לא בטוח, לכיוון של לא, וחבל.
'כן, היא מקסימה, היא זורמת הבת שלי, אבל היא יותר תוססת ממני, אני הייתי יותר מחוברת להורים, ילדה שקשורה לבית'…
'את מרגישה וחושבת, שאת והיא כ"כ שונות שלא יכול להיות בינכן חיבור כמו שהיה לך עם ההורים, כמו שאת מכירה, או לפחות לא אותו סוג של חיבור'…
'כן', היא משיבה. 'לפעמים זה מרגיש לי כאילו שאנחנו לא כ"כ מתחברות'.
'תגידי', היא שואלת
'זה נורמלי'?
'מה נורמלי'? אני מנסה לבדוק שאנחנו מדברות על אותו דבר.
'מה שאמרתי עכשיו. כי זה נשמע כאילו שהייתי רוצה ילדה אחרת…וזה לא כך, זו לא הכוונה'…
'ודאי', אני עונה לה, שואלת את עצמי כמה כאב יש לה על עצמה, על הבת שלה, על מה שהיא מרגישה…
'פחות מדברים על זה (היא אומרת), אני רואה את כולם נורא שמחים עם הילדים, נורא מרוצים וגאים בילדים שלהם, הכל כ"כ מושלם'…
'ואת לא תמיד מרגישה כך', אני אומרת, מנסה לגעת בה בזהירות, כמו לפתוח נייר עדין של צלופן שעוטף מתנה יקרה, ולנסות- שלא יקרע…
לאפשר לה לדבר, לחשוף את הרגשות, להשתחרר, להישען עלי, לדבר על כאבה, על צפונות ליבה…
'כן, לא תמיד טוב לי איתה, את מבינה? לפעמים לא נעים לי, לפעמים הייתי רוצה שזה יהיה אחרת'…
היא מדברת אבל עדיין עצורה. לא, מה שאני אומרת לה לא ממש מגיע אליה, רק טיפה אם בכלל. עדיין- מאוד קשה לה לפתוח, לדבר. עכשיו אני מבינה שהיא באמת בטוחה שמה שעובר עליה בקשר שלה עם הבת- היא היחידה שעוברת.
היא בטוחה שזה לא נורמלי.
היא בטוחה שזה אולי- סיפור נוראי, שהיא אמא -נוראית…
'איך אחרת'? אני שואלת
'הייתי רוצה שהיא תחבק יותר, תיגש אלי יותר, הייתי רוצה שהיא תהיה יותר עדינה, יותר רגישה, והיא לא כזאת, היא יותר פראית, וחדה…אני מאוד מעריכה אותה, אבל- היא שונה ממני…
אני מאוד גאה בה, אבל זה לא מה שחלמתי שיהיה…
מה עושים'??? היא שואלת אותי…
'מה עושים'?…
# חומר למחשבה …
מוקדש לכל האמהות שהיו כאן לפני, ולכל האמהות שבדרך.
