ילדים לא רוצים להרגיש שאנחנו היחידים ש'קובעים עליהם', ומחליטים בשבילם, ולכן הם יכולים לומר לנו: 'את לא קובעת עלי'.
זה מצחיק כשזה מגיע מפיו של ילד קטן, אבל לא רק ולא סתם- זה משקף צורך של ילדים, צורך שהוא חלק מההוויה האנושית שלנו, וחלק מההתפתחות התקינה של ילדים ועד לבגרות. ילדים צריכים להרגיש שהם קובעים משהו בחיים שלהם כדי לפתח עצמי בעל דעה ויכולת ליזום ולממש אותה, וכן, הם צריכים להרגיש שלפעמים אנחנו לא הקובעים, כי הם שותפים פעילים בחיים, ויש להם מה לומר ורצונות- איך לבצע.
בעבר הצורך הזה של ילדים לקבוע לא עניין יותר מידי את המבוגרים, וגם לא נחשב חשוב בעולמם של הילדים, והוא לא קיבל מקום. הגישה בעבר הייתה שילדים צריכים להקשיב, לגדול, וכשיהיו גדולים- יחליטו מה שירצו, אבל אז- זה לפעמים מאוחר מידי.
לפעמים החוויות שהילדים האלה עוברים בדרך שמים אותם במקום לא פשוט. מצד שני יש ילדים שבאמת מצליחים לקבוע ולהחליט בשביל ההורים שלהם וכאן זה עלול להתפתח למקומות שהילד יכול להרגיש בודד ואבוד בעולם כי אין מי שיחזיק ויכוון אותו. בקצה השני אנחנו רואים ילדים עם צורך בריא לקבוע ולהחליט זה חלק אינטגרלי מהאופי של בני אדם וכאן גם אנחנו לא רוצים שהילדים שלנו יהיו מתוכנתים לעשות כל מה שאומרים להם.
כאשר אנחנו מסכימים להבין ולקבל את זה שלילד יש צורך לקבוע, ושחשוב מבחינת ההתפתחות שלו שתהיה לו שליטה על חלק מהדברים בחייו, נוכל לעבור לשלב הבא ולנסות לזהות על הרצף- כמה התכונה הזאת דומיננטית אצל הילד שלנו. יש ילדים שיש להם צורך לקבוע, וזה גם מותאם לגיל ואפשר לראות את זה יותר ב'גיל שנתיים הנורא', או בעצמאות ובנפרדות שמבטא המתבגר, ויש ילדים שיש להם צורך בריא לקבוע, אבל אם לא ניתן להם לבטא זאת ולחיות כך, הם יבלו את בגרותם בניסיונות לשחזר את החלק האבוד הזה באישיותם, וזה יכול להיות מסע מעניין ומרגש, אבל לא פשוט.
אז מה יש לנו עד כה?
יש לנו צורך בסיסי באישיות האדם להיות- מחליט, קובע, יוזם, אחראי לגורלו, ויש לנו רצף של אישיות- ילדים שצריכים לקבוע כמו כולם ועד לילדים דעתניים במיוחד שמוכנים להילחם עד חורמה בשיטות מגוונות רק כדי לקבוע, ויש לנו שלבי התפתחות שונים בהם אפשר לראות את צורך הזה בצורה יותר בולטת (כמו גיל שנתיים וגיל ההתבגרות).
ומה אני מציעה? אני מציעה לראות את זה, להבין שזה לא דבר רע, להבין שזה לא יעלם אם לא ניתן לזה ביטוי (זה רק יקבל צורה אחרת, או יתגבר), ולהתחיל להסתכל על אופן שבו אנחנו ניגשים למשפחה ולילדים באופן אחר כלומר:
להבין שאנחנו באמת לא קובעים הכל, ויחד עם זאת יש דברים שאנחנו מאוד קובעים- ועליהם לא נוותר, כי לפעמים לוותר על הדברים שבאמת חשובים שעליהם אף הורה לא אמור לוותר (כמו למשל מצבים שבהם הילד מסכן את עצמו) בשביל הילד זה יכול להחוות כאילו שאנחנו מוותרים עליו, ושאין מי שאוסף אותו ושומר עליו בעולם הזה, וזה לא טוב ולא המטרה- לא לנו ולא בשבילו.
