אנחנו דור לא מתוקף… וגם דור ההורים שלנו היה כזה.
כדאי לכם לקרוא את הפוסט הזה כי הוא מדבר על טכניקה פשוטה להפליא שמשיגה תוצאות נהדרות בהנעת ילדים לשתף פעולה איתנו (וגם חלק מהמבוגרים).
אז מה זה תיקוף או ולידציה? תיקוף או ולידציה משמעותו קבלה ואישור של חוויה (מושג מעולם הטיפול ב-D.B.T). נשתמש בתיקוף לגבי רק מה שניתן לתיקוף- אם זו חוויה מסוכנת/מסכנת או לא נורמלית (פסיכוטית) כמובן לא נתקף. ובכ"ז יש הרבה התנהגויות אותן נוכל בקלות להבין אצל האחר/אצל ילדינו כמו למשל כל הדברים שצריך לעשות :'ולא בא לי'… וכו'.
נתחיל עם מה זה לא, יהיה פשוט יותר להבין.
כשהבת שלי מתעוררת בבוקר, לוקחת את המוצץ של אחיה הקטן, מסרבת להיפרד ממנו ואומרת:'אבל אני רוצה מוצצי כמו של אח שלי התינוק… מוצצי זה כיף, אני רוצה מוצץ!!!'. מכניסה את המוצץ לפה ומסרבת להיפרד ממנו (והמוצץ הוא רק דוגמה, זה יכול לקרות כמובן עם הרבה דברים אחרים, וזה קורה לכל מי שיש לו ילדים).
והתגובה השכיחה היא במקרה שארצה לעזור לה להיפרד מהמוצץ, שאני אומר לה מתוך רצון טוב ודאגה לבריאותה:' אבל מוצצי זה לקטנים, ואת לא תינוקת, וזה עלול לפגוע בשיניים כמו שרופאת השיניים שלך הסבירה. נכון? ואת ילדה חכמה וגדולה, ועכשיו הגיע בוקר ובואי נפרד מהמוצץ ונלך לגן'… תגובה כזאת היא הסבר ופונה לחלק הרציונלי וזה בסדר וחשוב שגם החלק הזה יהיה, אבל היא שומטת את החלק הרגשי, החלק הרגשי חסר. כדי שילד/אדם (תלוי בהתפתחותו) ינוע לפעולה הוא צריך קודם כל מענה רגשי. זה מוריד את ההתנגדות שלו ומפנה אצלו מקום לעסק בחלקים ההגיוניים או ברציונל.
מה היא עלולה לשמוע מדברי כשאני מגיבה אליה בסגנון כזה? שחשוב לי שהיא תוותר על המוצץ לטובתה אבל היא לא שמעה ממני שאני מבינה אותה ושהרצון שלה למוצץ מובן לי. החוויה שלה, הרצון שלה כעת במוצץ לא מובן לי לפי המשתמע, אין בנינו חיבור רגשי, יש אותי אומרת 'ככה צריך כי זה טוב', ולא כל ילד ישתף פעולה עם זה. וכך, אם אני אומרת 'לא'… אז מה היא תגיד?! מן הסתם :'כן'… ו'לא וכן ולא וכן'… והנה, אנחנו פותחים את הבוקר במאבק לא נחמד במיוחד.
אז זאת לא ולידציה, ובואו נכנס קצת לעולמם וננסה להבין אותה/אותם לרגע… האם נוכל להבין? היא רוצה את המוצץ עכשיו, כי היא רגילה, וכי מוצץ זה כיף, ובגלל שהיא עוד לא ממש התעוררה ובא לה להתפנק עוד קצת עם מוצץ ואני במילים אחרות אומרת לה על כל זה פשוט: 'לא'. התוצאה: היא מתעצבנת, גם אני, נוצר מרחק רגשי בנינו, היא מרגישה שאני לא מבינה אותה, אני מתחילה גם ללכת לכיוונים שליליים בתוכי איתה, כי זה מתסכל, ובמקרה הטוב היא תסכים להפרד מהמוצץ אם אתן לה 'שוחד' או אם אכריח אותה שזה גם בעייתי, עד לפעם הבאה.
תגובות מהסוג הזה, הלא מתקף, מאפיינות את דור ההורים שלנו. זה מה שההורים שלנו אמרו לנו על כל מיני דברים, אמרו לנו יותר מידי 'לא' או יותר מידי 'כן' בהגזמה, ודיברו בהסברים וסיפורים שלמעשה- לא ממש מענינים ילד קטן, בעיקר אם ההסבר מגיע ללא ההבנה שלנו את הילד. ההסבר הופך להיות עקר ולכן אנחנו, שגדלנו על ההסברים והאיסורים נשארנו דור לא מתוקף ולא פשוט לנו לכן, לתקף את ילדינו.
אז מה זה כן? מה זה תיקוף או ולידציה?
פשוט. לתת תוקף לחוויה, לרגשות, למצב בו היא נמצאת כרגע. ברגע שאתקף אותה היא תרגיש שהחוויה שלה מובנת, שיש לגיטימציה לרגשות ולמחשבות שלה, כלומר: שזה נכון מה שהיא מרגישה ושיש לרגשותיה מקום. שהיא צודקת שהיא מרגישה כך, שמה שהיא מרגישה פשוט מובן. וזה: א. חשוב מאוד להתפתחות הרגשית של כולנו וב. מנוע חזק כשלב ראשון בתהליך של רתימה של ילדים לשתף איתנו פעולה והרבה יותר פשוט ממאבקים איסופיים.
כשאני מבינה אותה ומתקפת אותה אני אומרת לה שהרגשות שלה מובנים, או מחשבותיה וההעדפות שלה. אני לרגע נשארת רק בהבנה שלי אותה ואומרת :'נכון, ברור!!! את כל כולך בת 3 פלוס ומוצצי זה הכי כיף בעולם. להתכרבל בבוקר בזמן היקיצה עם מוצצי שלך זה הדבר הכי כפי והכי מפנק!'
ראשית עקפתי כך את האופציה שיתפתח בנינו מאבק. כי על מה יש לריב אחרי תגובה כזאת? אני מבינה אותה והאמת, זה הכי אמיתי, זו שיחה שהיא בגובה העיניים, בין שני בני אדם, קרובים. זה כמו לומר לילד :'אני מבינה למה אתה רוצה להיות על הידיים כל הזמן, זה הכי נעים, כיף ונוח, זה חיבוק, או שהתרגלת'… או לומר :'אני מבינה כשאת אומרת שעכשיו בא לך שוקולד במקום ארוחת ערב. את אוהבת שוקולד, בא לך עכשיו שוקולד במקום ארוחת ערב ואני מבינה את זה' (וזה עדיין לא אומר שזה מה שהיא תמיד תקבל, נכון?)
בשלב השני (בגלל שהיא מרגישה שאני מבינה ומאשרת את החוויה שלה היא ממשיכה לדבר איתי מתוך עולמה) היא שואלת אותי בתגובה לאמירה שמתקפת אותה :'וגם את? גם את רוצה מוצצי? גם לך זה כיף?'
ומה בעצם היא שואלת? היא שואלת עד כמה אני מבינה אותה? זה לא מספיק שאני מבינה אותה, היא צריכה הזדהות.
ומה בד"כ אנחנו עונים? בגלל שאנחנו רוצים לחנך ולתת דוגמה חיובית לילד, אנחנו אומרים :'לא, מה פתאום, אני גדולה וזה לא בריא, מבוגרים לא רוצים מוצצי, מה אמא רוצה מוצצי?! התבלבלת?!'… וזה נכון, אבל אנחנו יכולים להתחבר לחוויה מהמקום שלנו, גם אנחנו רוצים דברים אחרים שאי אפשר, לא מוצץ, אבל משהו אחר, כך שאת החוויה עצמה אני יכולה להבין ולהזדהות איתה.
זו טעות להגיב כך ולומר 'לא, אמא לא רוצה מוצצי', וחבל כי לא אפשרתי לה להזדהות איתי, לא אפשרתי לה את הקרבה אלי עד הסוף. לכן לפעמים ילדים נהנים אח"כ יותר עם חברים במהלך גדילתם מאשר עם ההורים, כי עם חברים אפשר לקבל הבנה, הזדהות ומענה רגשי (ולא להתבלבל, הורה זה לא חבר אבל כן חשוב שזו תהיה דמות שאפשר להזדהות איתה, יחד עם גבולות וההבדלים שקיימים בנינו ובניהם).
מה אני מציעה לענות? 'בטח! אם הייתי בגילך ברור שהייתי רוצה מוצץ, זה כמו שבא לי להתפנק עוד כמה דקות במיטה בבוקר, את מכירה את זה אצלי, נכון? שלפעמים קשה לי לקום ובא לי עוד רגע במיטה…כמו שאת עכשיו עם המוצץ, והשעון מצלצל ואבא קורא לי לקום ולא בא לי ואני מושכת עוד כמה דקות במיטה…איזה כיף'…
עכשיו היא מרגישה שאני איתה, לכן היא מתלהבת ושמחה, כי אני מבינה אותה ויש בזה המון אהבה!!! , זה רגע קטן של אושר של שתינו, שלה ושלי, של הקשר ושל מה שבנינו. ולא, כשאתם מטיפים מוסר ומרצים הרצאות על למה זה אסור ולמה מוצץ זה 'לא'- זה לא אושר עבורם, וגם לא יותר מידי לנו (וזה לא אומר אגב שאף פעם לא אומרים 'לא' ולא מסבירים הסברים, אבל לדעת מה עושים מתי, מתי להיות יותר גמישים ומתי פחות, זה דורש חשיבה, זו מיומנות שנרכשת עם הזמן).
והיא ממשיכה: 'אז כשהיית בגיל שלי גם את רצית מוצץ? כמו אח שלי הקטן?'… אני:'בטח, כשהייתי בגילך גם אני רציתי מוצצי!!!'.
וכאן מגיע השלב שבו כדאי להרפות מהעניין ולשחרר. לשבת ולבהות בה עם המוצץ ולחשוב על השיניים שלה (בצער מסויים, כי ככה זה בהורות שום דבר לא מושלם ומי שחותר למושלמות שיבדוק בבקשה בדרך שהוא לא איבד את הקשר הטוב והמיטיב עם הילד שלו, היקר).
ואז היא אומרת:'טוב אמא, אז תכיני לי שוקו ואפרד מהמוצץ? נלך למטבח ואשים אותו בקופסה, טוב?'… ובא לציון גואל!
למה היא הסכימה ואיך זה שזה הגיע ממנה? כי היא הרגישה שיש תוקף לרגשות שלה וזה אפשר לה את החיבור לגבולות שהיא כבר הבינה ומכירה. כי לא נאבקתי בה ונתתי לה מקום וזה מפחית את ההתנגדות. הרפתי מהמאבק, הבנתי אותה, נתתי תוקף לרגשותיה ובגלל שהיא מכירה את ההסברים והגבולות, והיתה אצל רופאת השיניים שאמרה לה שזה לא מומלץ, היא הגיעה למסקנה ולהחלטה בעצמה.
ולסיום אתן דוגמה לגבול שנראית הפוכה, כי לא תמיד ניתן תוקף לרגשות בצורה הזאת- למשל ביום שבו בילינו עם הילדים ממושכות וחזרנו מאוחר והיא תבקש עוד מוצץ או עוד משהו שאני לא מסכימה ומבחינתי אין כאן מקום לזה ולא אכנס איתה עכשיו לתהליך כ"כ ארוך, כי גם אני כבר עייפה, אוכל לתקף אותה יחד עם גבול באופן אחר ואומר לה :'ממוש לא עכשיו ולא היום וזה לא הזמן למוצץ וחזרנו מאוחר כי בילינו יחד בבריכה, היה לנו יום ארוך, ועכשיו גם אני צריכה שקט ולנוח, אני מבינה שאת עייפה ושבא לך מוצץ (וזה התיקוף), את מוזמנת לנוח לידי או במיטה שלך, איפה שתבחרי (גמישות ומתן אפשרות בחירה), אבל מוצץ לא אתן עכשיו'… ואז היא גם יכולה לבכות אבל זה המצב. היא אולי תבכה בגלל שהיא קטנה והיא רוצה ועייפה, אבל בסוף היא תרגע כי היא תוכל להכיל את הגבול בלי לכעוס עלי יותר מידי ובלי שזה יקלקל את הקשר שלנו. יש בתוכה כעת גם את האמא שמאפשרת ומבינה ומתקפת אותה ולכן היא לא תחווה גבול ברור בהכרח כמשהו שלא מתקף את רגשותיה.
זהו עד כאן, ממליצה לכם בחום להתנסות בזה, זה עובד פלאים ומשמח בכל פעם מחדש. לפעמים קשה לעשות את זה לבד, זה יכול להיות מורכב לדעת מה לעשות מתי ומה להגיד, לכן אתם מוזמנים בשמחה לפנות בתגובה, בהודעה בפרטי, במייל או בטל' להתייעץ, לשאול שאלות, אני עונה בכיף, או להגיע לפגישה איתי, אחד על אחד.
אה, ועוד הערה, אם עד עכשיו לא תיקפתם את ילדכם הבוגרים והקשר שלכם לא משו, ולא קרוב כמו שהייתם רוצים, זה הזמן לחזור אחורה ולתקף אותם. הבעיה היחידה שעלולה להתעורר עבורכם היא האופציה שהיא יקחו את התיקוף בשלב הראשון כאישור וכאן צריך עבודה נוספת. בגדול, אתם תראו כמה זה יסב להם אושר, שאתם היקרים להם מבינים אותם, וכמה זה יחזק את הקשר בינכם. בהצלחה!
