ראשית מה שהכי חשוב לי להדגיש כאן זו התוצאה של דרך חדשה ללא עונשים והיא- יצירת מערכת יחסים קרובה, חמה, טובה, עם יותר הקשבה ושיתוף פעולה בינכם ובין הילדים.

ונתחיל בעונשים-

לפעמים אנחנו לא יודעים מה לעשות כדי לכוון ילדים להתנהגות חיובית ולהפסיק התנהגות שלילית, ואחרי שדיברנו איתם, עשינו לסכמים שלא עובדים, ביקשנו בקשות, הפצרנו וניסינו לשחד אותם, לפעמים אנחנו מענישים.

אתם ההורים מדברים איתם- והם ממשיכים בהתנהגות. אתם מסכמים עם הילדים משהו- והם לא עומדים בסיכום. ביקשתם שלא, והם חוזרים על ההתנהגות. לכן מה שקורה הוא שלפעמים או הרבה פעמים, הורים מוצאים את עצמם משיגים תוצאות רק באמצעות עונשים.

מטרת העונש היא חיובית- שיפסיק להפריע למשל, ויעשה משהו טוב, מועיל, שיתלבש, שיבוא כשצריכים לצאת, שיצחצח שיניים, שישחק וגם יאסוף אחריו אח"כ וכו'. אבל כשאנחנו מענישים אנחנו יכולים לראות שזה עוזר רגעית לאותה התנהגות, אבל זה לא עוזר להפנמה- זה לא עוזר כדי שההתנהגות הרצויה תבוא מצד הילד בעצמו, או שזה מגיע מצד הילד, אבל פוגע ביחסים שלכם איתו. ההתנהגות חוזרת על עצמה, ואז אנחנו שוב מענישים והסיפור חוזר על עצמו, מריבות, בכי, כעסים, רגשות אשם, אז איך יוצאים מהמעגל הזה ועוזרים לילד להפסיק התנהגויות שליליות?

ולפני כן בואו נדבר על מדוע עונש אינו יעיל? למה העונש בעצם לא עובד?

רובן המכריע של הגישות המטפלות בילדים כיום מתנגדות לעונשים. וזה משלושה טעמים- א. העונש לא מכבד את הילד. ב. הוא לא מלמד את הילד מה שנרצה שילמד (לקחת אחריות על התנהגותו).  ג. שימוש רב מידי בעונשים במערכת יחסים סוערת עם ילד עלול לפגוע בו, ובקשר שלנו איתו. ד. עונשים יכולים להכניס אותנו לדינמיקה של מאבקי כוחות עם הילד.

The post כמה פעמים ניסית לדבר עם הילד שלך שיפסיק להרביץ ולזרוק חפצים? וגם העונשים לא עוזרים…הכנסי ותראי איך אפשר ללמד ילד להפסיק עם התנהגויות שליליות ולהקשיב לכם יותר appeared first on אפרת גרינברג עובדת סוציאלית קלינית.

בתוך עמי אני יושבת, ומאחר ויש לי היכרות מעמיקה כעובדת המטפלת במערכת הבריאות והרווחה אני מציעה לנו ההורים לגלות ערנות, להיות קשובים ומעורבים במסגרות הילדים שלנו, להשקיע בחינוך בבית, והנה מספר עצות לתחילת השנה:

1. קיימו קשר ישיר עם הגננת באופן קבוע (אחת לשבוע) במהלך תחילת השנה עד אחרי החגים. ההיכרות שלכם על הגננת לא נגמרה בפגישה הראשונה בחופש הגדול או בתחילת השנה. שיחת היכרות אחת זה מצוין אבל לא מספיק. גננת טובה תשים לב, תעכוב ותשמור על ילדכם אם תהיו איתה בקשר, תשימו לב למה שקורה בגן, תשאלו שאלות ואל תפחדו לדבר על בעיות ותהיות שעולות בכם. רוב הגננות רוצות לתת לכל ילד יחס אישי אבל בגלל העומס בגנים אי אפשר להגיע לכל הילדים, ולשים לב לכל דבר שקורה בגן. הורה שיודע לגשת אל הצוות בצורה בהירה ומכבדת ולדבר גם על נושאים פחות נעימים ולהגיע יחד לפתרונות- יזכה לשיתוף פעולה, להערכת הצוות, להכרות מעמיקה בין הצוות והילד כולל הצרכים ואופיו של הילד, וכן להעצמת ילדו בעיני הצוות (ולא להפך כפי שהורים חוששים ש'אם יתלוננו הצוות יתנקם בילדם'). הורה שלא חושש לטפל בבעיות מול הגן יתן לצוות תחושה שילדו מקבל גיבוי, טיפול ודאגה אוהבת מהבית וינהג בילד גם הוא בדרך זו. הורים שיחששו לדבר עם הצוות על בעיות שעולות ויהססו בפנייתם לצוות יעבירו לצוות מסר שילדם לא מספיק חשוב ושהוא לא בראש סדרי העדיפיות של הגן.
2. היו מעורבים בגן מול הצוות ומול הורים אחרים ברמת המקרו– היו מודעים לחוסר המשאבים ולתנאים הלא מספקים של הגנים והציעו עזרה לצוות במה שניתן, הכירו הורים נוספים, צרו קשרים, היו עם יד על הדופק ושתפו פעולה עם התארגנויות הורים לטובת הילדים והגן. זו דרך נוספת להעצים את הילד ואת יחסי הגומלין של המשפחה עם הגן בכל המישורים. משפחה שמעורבת בגן ובקהילה זו משפחה אכפתית שחווה יותר שליטה וידיעה של הנעשה ומגבירה את היכולת לסמוך על הגן ועל הסביבה. זו תהיה משפחה ששותפה להחלטות הנוגעות לילדים ותורמת מעצמה לקידום ילדיה וחבריהם.
3. מפגש אחרה"צ עם חברים מהגן– יחזק את הביטחון העצמי של הילד ויהדק את הקשרים עם חבריו. ילדים אוהבים להפגש עם חבריהם אחרה"צ וישמחו לבלות יחד בתווך ההורים ולבסס את הקשר בינהם.
4. תשומת לב הורית– עכשיו כשחזרנו לשגרה, והילדים במסגרות, הקצו לכל ילד זמן אישי לבדו עם כל הורה, רצוי שזה יהיה בימים ושעות קבועים, במערכת פעילות משפחתית שתלויה במקום קבוע בבית (אפשר לתלות את המערכת על המקרר או על לוח מודעות משפחתי). כל ילד ידע מתי במהלך השבוע יש לו זמן איכות עם ההורה ויהיה מורגל לכך שבזמן הזה המוקדש רק לו, יוכל לבחור במה לשחק עם ההורה, אפשר לדבר על בעיות, לדבר על מה שקורה בחופשיות וגם על הגן. למרות שחזרנו לשיגרה אל תשכחו שהילד זקוק לתשומת לב אישית ומי שיתמיד עם הקצאת הזמן הזה לילדו יגלה שחוץ מזה שזה חשוב וכיף, זה מחזק את מערכות היחסים בין בני המשפחה.
5. המשיכו עם עבודת עיצוב ההתנהגות של הילד בבית. ילד עצמאי, שנענה בצורה חיובית לגבולות, בעל ביטחון עצמי וכישורים חברתים, ילד שיודע לתת ביטוי לצרכים שלו באופן מילולי ובוגר, שיש לו סבלנות ויכולת להתמיד במשימות, ידע למצוא את מקומו מול הצוות והחברים בגנים הגדולים והעמוסים. ילד שתלוי בהוריו, רגיל לקבל בבית מענה ללא גבולות, ילד שבוכה במקום לבקש, שמקבל מענה בעת התקף זעם, שלא ישן טוב ומגיע עייף לגן, ילד שמתקשה לחיות בהדדיות עם בני גילו- יתקשה לתפוס מקום של בוגר בגן, ללמוד ולהתפתח ולא יממש את הפוטנציאל החברתי שלו. לכן, הורים יקרים, עם כל הכבוד למסגרות- רוב העבודה המשמעותית עם הילדים היא שלנו.

בהמשך כתבה על חינוך הילד בבית והקניית הרגלים.

The post חזרה לגן או הסתגלות לגן חדש-אל תסתמכו על המערכת לבדה, הורים-היו מעורבים! appeared first on אפרת גרינברג עובדת סוציאלית קלינית.

נכון. ילדים בגיל הרך (ולא רק), מכניסים הרבה רעש ושמחה הביתה וגם דברים פחות נעימים- צעקות, ויכוחים, השתתחויות על הריצפה, התקפי זעם, סירובים, מכות, מריבות בין האחים. זה קורה ומוכר ברוב המשפחות, ובכ"ז עבורנו ההורים זה עשוי להיות מעייף, מתסכל ומאכזב. שאלו את עצמכם- מה הייתם רוצים שיקרה במשפחה שלכם במהלך השנה הנוכחית? איזו תקשורת תרצו שתהיה? האם הייתם רוצים שילדכם יהיו עצמאיים? יעזרו בבית? האם הייתם רוצים לחוש יחד משפחתי נעים ושמח? הציבו לעצמכם מטרות בנוגע לילדים ובידקו מה אפשר לעשות כדי לקדם אותם.

אם ילדכם נמצא בגילאי 2-4 עיבדו איתו על גבולות בעיקר דרך חוסר היענות שלכם להתנהגויות שאתם רוצים להכחיד ועודדו אותו על התנהגות חיובית. למשל: ילד שבוכה או משתטח על הריצפה לא מקבל מה שהוא רוצה, ילד שמבקש או תורם מעצמו יזכה לדברי שבח ועידוד וילד שמכה- תופסק פעילותו.

אם ילדכם כבר בן 4 הוא מסוגל מבחינת התפתחותו להבין מושגים של רווח והפסד וזה הזמן להתחיל לעבוד איתו על זכויות וחובות בבית ובחייו (כלפי עצמו) בחייק המשפחה (כלפי אחרים). מכירים את זה שהילדים מבלים את אחה"צ בבית, פותחים את כל המשחקים, אוכלים ארוחת ערב, מתקלחים ומשאירים אחריהם בלגן, לכלוך וכביסה? ומה דעתכם על הרעיון שהם יקחו חלק בסידור ובניקיון אחריהם? שבו עם עצמכם ואח"כ כל המשפחה יחד וכתבו טבלה של זכויות וחובות כי זה בהחלט כבר הגיל שאפשר להתחיל…

ברשימה של החובות יכולים להופיע: לסדר את המשחקים ואת החדר, לעזור בכנת ארוחת הערב- לערוך את השולחן, להניח אוכל את השולחן ולפנות אותו, לעזור במטלות הבית (ילד יכול לבחור מטלה אחת שמועדפת עליו כמו ניקיון האבק או פינוי המדיח וכו'), ילד בגילאים הללו יכול גם להעסיק במשחק את אחיו הקטן (לא לשמור עליו אלא להעסיקו בנוכחות ההורים לזמן קצר, 10 דקות) וגם זה יזכה להערכה מצדכם וזה 'יעמוד לזכותו' וכו', בהתאם לסגנון החיים שלכם ולמשפחה.

ברשימה של הזכויות יופיעו כל הצ'ופרים והפעילויות החביבות על הילדים כאשר חשוב שיהיה חיבור בין הזכויות והחובות למשל: לבשל עם אמא את הארוחה האהובה (אם תעזור בעריכת השולחן יהיה לי פנאי לשתף אותך בבישול), ללכת לקנות גלידה (אם הבית מסודר אז יש לי זמן וחשק לצאת לגלידה), להזמין חברים (כשהחדר מסודר), לצאת לטיול בשבת (אם הספקנו לסיים לנקות לפני שבת). כמובן גם כאן כל משפחה יכולה להתאים את העדפותיה ומנהגיה בהתאם.

זה נראה קצת קפדני וטכני ובעצם מה השגנו בזה? אני חושבת שכאן, בהתוויה הזאת מתחילה בעצם ההכנה הכי חשובה לכיתה א'. למה? כי ילד כזה לומד דרך הנ"ל לקחת אחריות, הוא לומד איזו התנהגות שווה עבורו ומה המחיר שקיים עבור התנהגות אחרת, הוא לומד להקשיב ולנהל דיאלוג בוגר, להיות עצמאי, לתרגל מיומנויות שקשורות בסבלנות, בעמידה במטרה. הוא לומד להתאמץ כדי לקבל מה שהוא רוצה ולדחות סיפוקים, הוא מפתח ביטחון עצמי כתוצאה מהישגיו בבית ומהמילים הטובות שיקבל כשהוריו מרוצים. הוא לומד לתרום מעצמו ולחיות בהדדיות כחלק מהמשפחה, הוא מרגיש שייך ונחוץ עבור הסביבה שלו בגלל שיש לה דרישות ממנו. והכי חשוב- היכולת שלנו לדרוש מהילד ולהגיע להסכמות ולדרך חיים נעימה והרמונית הופכת אותנו ואותו לאנשים שמחים שאוהבים את המשפחה שלהם ושמרגישים שיש כאן תהליך משותף של התפתחות וצמיחה. זה מגדיל את האמון שלנו בילד ואת הביטחון שלנו בו.

והעבודה הזאת עם הילד מחייבת גם אותנו ולא רק אותו, אז בואו נסתכל על עצמנו במראה. אם אני רוצה ילד שמדבר ולא צועק, שיודע לתת ביטוי לצרכיו ולא מכה או בוכה, זה דורש ממני להסתכל על האופן שבו אני מתקשרת, לתת לו דוגמה, להתקדם, להשתפר, לעבוד על עצמי. לא לצעוק בבית, לדבר בכבוד אל בן הזוג גם בעת עייפות או מחלוקת, לדעת להתגמש וגם לעמוד על שלי כשצריך, להיות מסודרת ומתוכננת בזמנים ולעמוד במטלות שלי כפי שאני מצפה מילדי וכו', כל אחד והחוזקות שלו ונקודות התורפה שלו. ז"א שהעבודה נעשית במקביל- אני עובדת על עצמי וגם עם הילדים, ולא לשכוח לציין הישגים ותוצאות חיוביות גם עבור הילד וגם עבור עצמי, בקול רם! אל תתביישו! הילד שומע איזה דיאלוג אתם מנהלים עם עצמכם ומאמץ לעצמו את המודל הזה. ילד ששומע הורה שמכיר את חוזקותיו ומודע להם ילמד זאת מההורה וידע במה כוחו. ילד שרואה הורה שמסוגל להודות בחולשותיו ועובד עליהם ילמד שהתפתחות היא משימה מאתגרת ומרתקת וידע לחוש בעל ערך ולעודד את עצמו גם במצבים קשים. וכן, מותר גם להיות חלשים ולרצות לנוח בסוף כל יום וגם זו דוגמה חיובית עבור הילד, השאלה איך עושים זאת.

אז מה הרווחנו עד כה? ילד שמתפתח ותורם מעצמו, הורה מרוצה שמאמין בלמידה והתפתחות ומה עוד?

יחד משפחתי- חיזוק הלכידות המשפחתית, טיפ אחרון. לפני שאנחנו צוללים למירוץ האינטנסיבי שלנו בשגרת היומיום ונכנסים לסתיו, עשו יחד עוד טבלה משפחתית ולתוכה שבצו את כל הדברים שחשובים לכם- קחו שני ערבים בהם תהיה ארוחה משפחתית (למשל שלישי ושישי), זמן איכות הורה- ילד לכל ילד בנפרד עם כל הורה, ואפשר להוסיף ערב סרט בבית או ערב פיצה, או ערב בישול משותף, ערב יצירה או ערב ג'ימבורי (שזה יכול להיות גם קצת ערב מנוחה להורים), ערב של דייט שבועי אבאאמא (כי צריך לתזמן לנו איזה זמן להיפגש, לא?)  וכו'. גיבוש והנאה יחד, חיבור של כל אחד מבני המשפחה לאחרים וכל המשפ' יחד, נורא נורא חשוב כי השיגרה יכולה לסחוף אותנו בקלות ולא שמים לב ולבסוף לא מקדישים את הזמן למה שבאמת חשוב! קצת תשומת לב ולדעת לפנות את המקום לדברים הללו וזה מאוד נחוץ לנו ובטח לילדים.

תעבדו עכשיו תקצרו פירות אח"כ ועדיף לא לדחות את עניין האחריות של הילדים כי ככל שהם צעירים יותר יש לנו יותר יכולת להשפיע עליהם וליצור קשרים טובים איתם שהם הבסיס הכי חשוב ליצאה שלהם לעולם.

The post חזון משפחתי. שנה חדשה מתחילה, וזה הזמן לחזון משפחתי חגיגי- מה הציפיות שלכם מהילדים? ומעצמכם? איך להניע ילדים לשתף פעולה איתנו, להיות עצמאיים ולקחת אחריות? כי מגיע לנו השנה קצת נחת מהילדים appeared first on אפרת גרינברג עובדת סוציאלית קלינית.

מה טוב לי ומה טוב לילדי זה כבר לא כ"כ ברור. הורים היום לעיתים לא ממהרים כ"כ להכחיד התנהגות לא ערכית של ילדים למשל : אלימות.

מדוע? הם חושבים שטוב שהילד שלהם יהיה בצד החזק, טוב שהוא יהיה המכה ולא זה שמקבל מכות. שעות מרובות של טלויזיה? זה טוב? 'ככה זה היום', הורים עונים לעצמם. ההורים היום חושבים שלחיות חיים ערכיים פירושו ללמד את הילד שלי להיות ילד טוב. ובשביל מה אני צריך שהילד שלי יהיה טוב?! אני צריך שהוא יהיה חזק, מאלה שמצליחים ולאו דווקא ילד ומשפחה שמחוברת לערכים, ההורים חושבים.

אז בואו נדבר על ערכים ונבין לרגע איך זה משרת גם אותנו, את הילד שלנו ואת המשפחה שלנו, ולא רק את האחר. למעשה, תפקיד הערכים הוא לשמור עלינו, על כולנו, על ילדים אחרים וגם על הילד שלי. ערך זה רעיון חיובי שנשען על אידאל והוא נר לרגלי, לאורו אני חי ואותו אני דואג להשריש ולהנחיל בסביבה שלי. כשאני מלמד את ילדי ודואג שבסביבה שלי תהיה למשל דאגה לזולת ושבשום אופן לא נוקטיים באלימות, כך אני שומר על מוגנות ילדי שלעולם לא יגיע ילד חזק ממנו ויכה אותו. כשילדי גדל בסביבה לא ערכית אני כהורה לא שולט לאיזה רעות וחולות ילדי עשוי להחשף אבל כשאני שומר על ערכים של שיוויון, של סולידריות חברתית אני עושה הכל כדי שילדי לא יקפח אחרים וכך באותה מידה חבריו ידאגו גם הם מצידם להכניסו לחבורה ושלעולם לא ישאר בצד וכן הלאה וכן הלאה.

בחברה שבה שולט העיקרון של 'כל דאלים גבר', יום אחד אני חזק ויום אחד אני חלש, כשאני חזק ועושה שימוש שלילי בכוח שלי אני עשוי להרגיש טוב, אבל כשאני חלש (ולכל אחד מאיתנו המקומות החלשים בתוכו) אני עלול להפגע. כשאנחנו כהורים דואגים למוגנות ולביטחון של כולנו אנחנו מבטיחים שהחלש יקבל עזרה ושהחזק ידע להשתמש בכוח שלו בצורה חיובית ולא בצורה שלילית.

ומי זה 'כולנו'? כולנו הם אנחנו ילדנו, המשפחה, וגם המעגלים הרחבים יותר- חברים, שכנים, החברים שלנו בגני הילדים ועוד. הקהילה. הקהילה בה אנו חיים היא המרקם בו אנחנו מגדלים ומזינים את ילדינו. ולכן, והיישום כרגיל מתחיל מאיתנו ההורים. עלינו החובה לחיות לאור הערכים ולתת דוגמה חיובית, כמובן לא לעודד התנהגות שאינה ערכית.

אז באו נהיה טובים (וגם אסרטיבים). תהנו מזה (זה לא דבר רע!),  ותרגישו איך הטוב הזה שומר עליכם ומעניק לכם ביטחון ושמחה בסביבתכם ובביתכם.

מרגישה שאת צריכה הדרכה? בואי לשים אצלי את ההתלבטויות שלך ולקבל חיבוק והמון כלים לשפר את הקשר שלך עם הילד.

The post הורים וערכים- זה חייב ללכת יחד, הורים בהובלה appeared first on אפרת גרינברג עובדת סוציאלית קלינית.

כל הורה מכיר בצורה הטובה ביותר את ילדו ויודע מה החוזקות שלו ומה המוקשים שעשויים להיות פחות נעימים לנו ופחות מקדמים עבור המשפחה. כדאי לזהות איזה קונפליקטים צפויים לנו עם כל ילד ולנסות לטפל בזה ולפרק את זה מראש ולא בעת הקונפליקט עצמו. בזמן הקונפליקט רוחות המלחמה משתלטות עלינו, הרגשות השליליים והכעס משתלטים, ולא תמיד יש לנו סבלנות וכלים להתמודד עם האתגר.

חישבו עם עצמכם אילו התנהגויות שמפריעות לכם מאפיינות את ילדכם. יש ילדים שמפריעים בזמן הארוחה, או לא מוכנים 'לומר שלום' לבני המשפחה (אבל כן מקבלים את המתנה שקנו להם), ילדים שרוצים שנשחק איתם כשאי אפשר, בוכים ומלחיצים דווקא כשאנחנו במטבח, ילדים שמשתוללים בסלון בפראות ועוד ועוד. התסריט למעשה קבוע מראש, אלה התנהגויות שבד"כ קורות בסיטואציות האלה. אז למה שלא נתכונן ונכין ארגז כלים?

אדבר כאן על שתי דוגמאות שמהן אפשר לקחת את הכלי להתמודדות עם מה שקורה אצלכם. למשל: אני יודעת שהילד שלי עלול לא לרצות לשבת עם כל המשפחה בארוחה, או שיסרב לאכול. דוגמה נוספת- ילד שקשה לו בנסיעות ארוכות ויתקשה לשבת זמן ממושך באוטו בדרך לטיול או לביקור משפחתי.

כך או כך נחשוב מראש מה הציפיות שלנו בכל מקרה, על מה בכל סיטואציה אנחנו מוכנים לוותר ועל מה לא- מה הגבולות האדומים שלנו ואיפה אנחנו גמישים. בנוסף- מה יכולים להיות דרכי ההתמודדות שלנו ושל הילד ואיזו עזרה או דרך אנחנו יכולים לאפשר לו כדי להתמודד עם הקושי או חוסר הרצון. רצוי שגם אנו נתאזר בסבלנות ובהירות בזמן שהקונפליקט מתרחש, כי סביר להניח שאם עכשיו התחלתם לעבוד על זה לא תראו שינוי מידי אבל לפחות תרגישו שאתם מצויידים ברעיונות שישמרו עליכם בהירים וסבלניים מול הילד, ולא תיגררו אחריו שוב ותענו לבקשות שאינן טובות לכם לא ביום רגיל וגם לא בחג.

דוגמה ראשונה, ילד שלא רוצה לשבת אל השולחן או מפריע בזמן הארוחה- בוכה, מרעיש, מלכלך, מפעיל אותנו ואחרים ועוד ועוד. נאתר את ההתנהגות וניזום איתו שיחה. נדבר איתו ע"כ שהארוחה מתקרבת ונשאל מה הוא חושב על זה ואיך זה בשבילו, נתענין בחוויה שלו. האם זה נחמד וכיף לא או שלא ולמה לא ומה יכול להפוך את הארוחה לטובה ונעימה עבורו. ילדים צעירים בד"כ יענו במילה אחת: 'כיף'. בגילאי 2-5 רוב לרוב הילדים בד"כ עדיין אין הסתייגויות מכינוסים משפחתיים.

אח"כ נספר לו בכל מקרה מה הציפיות שלנו, איך אנחנו רואים את הארוחה, ומה היינו רוצים שיהיה- למשל שכולם ישבו יחד, שנאכל, נברך, נשיר שירים ושהוא וגם אנחנו נוכל להנות. נוסיף שכאשר הוא בוכה או מסרב, וזה קורה לפעמים ברארוחות, זה שם אותנו במקום לא נעים אבל לא נוכל להכריח אותו לשבת איתנו ולאכול. נאמר לו שבמידה ולא ירצה לשבת עם כולם או שיהיה לו קשה הוא יכול לשחק בחדר הסמוך או לידנו, איפה שיבחר, אבל אנחנו נמשיך בארוחה ולא נהיה פנויים להענות לבקשות או למשחקים. אנחנו נשב אל השולחן, הוא ישחק בלי להפריע וכשנסיים נתפנה אליו ונוכל להענות לו.  נשאל אותו מה דעתו על זה, מה הוא מציע ואם יש לו רעיון אחר שיהיה מקובל על שנינו ונהיה פתוחים להקשיב לו וללמוד ממנו איך לפתור את הבעיה בהסכמה הדדית. אם יש לו רעיון טוב- מצוין, אם אין לו רעיונות בעניין ומדובר בעניין של גבולות ואין משהו מהותי שמפריע לו ברוחה, לא תהיה לכולנו ברירה אלא להתמודד עם האתגר. יכול להיות שבזמן הארוחה הוא לא יעמוד בסיכום ואנחנו נצתרך לעמוד ע"כ ולהזכיר לו מהן אפשרויות הבחירה שלו (או לאכול או לשחק בשקט), אבל גם לספוג התנהגות לא נעימה זה גם כך לא פשוט. לכן אני מציעה כן לנצל את תקופת החגים והחופשה לעבודה משפחתית מקדמת ולהגיע מוכנים עם אסטרטגיה מגובשת, ציפיות וסיכומים מוסכמים. אם הילד לא מסכים בכלל ולא משתף פעולה? גם עם זה אפשר להתמודד. במידה ואין בעיות ברקע נשים גבולות ונחליט וגם אם זה לא נראה לו הוא יצתרך לבחור בין האופציות הקיימות.

בדוגמה השניה בה יש לנו ילד שקשה לו לשבת בנסיעה ארוכה- נדבר איתו מראש על מטרת הנסיעה והיא ההגעה ליעד. במידה והוא רוצה להגיע לביקור בגן החיות או אצל סבתא או לפיקניק הוא יצטרך לחוות את ההשקעה הכרוכה בזה ולהתרגל לקושי הקיים בישיבה הארוכה ואת זה נסביר לו. גם כאן חשוב לדבר על הציפיות ועל הסיטואציה לפני הנסיעה כי ילד שנשאל אותו בשיחה רגועה האם הוא רוצה ליסוע לקמפינג אפילו שזו נסיעה ארוכה יש יותר סיכוי שהוא יגיד ש'כן' ונוכל לעבור הלאה ולגייס אותו להתגבר על הקושי, מאשר ילד שכבר נמצא באוטו וסובל מהדרך הארוכה, בוכה וממש לא מעניין אותו להגיע לקמפינג. יהיה הרבה יותר קשה לגייס אותו ולבדוק יחד איתו איך אנחנו יכולים לעזור לו להתגבר, ומה יכול לעזור לו.

נאמר לו שהקמפינג בכינרת למשל ושהוא זוכר שהדרך לשם ארוכה, שבד"כ קשה לו וזה מובן, גם לנו קשה. נשאל אותו מה קשה לו ונספר לו מה קשה לנו (שיחה בגובה העיניים). נאמר לו שגם לי, אמא, למשל קשה לשבת במקום אחד וכואב לי הגב, וקשה לי כשאתם בוכים או רבים באוטו ועוזר לי לחשוב שבסוף נגיע ויהיה כיף ושאני גם אוהבת למעשה להסתכל מהחלון ולראות את הנוף במהלך הנסיעה. 'אולי תרצה שנסתכל על הנוף ביחד וננסה לספור כמה עצים יש בדרך? אולי נשיר שירים שאתה אוהב וכל פעם מישהו אחר יבחר שיר? או שנחוד חידות? או שסתם נעצום עיניים וננוח קצת? אפשר להביא שתיה ואוכל, מה תרצה שנביא? (זה מקנה לו תחושת בחירה ושליטה ומשפר את ההרגשה). תרצה לעזור לי בהכנת האוכל לנסיעה? אני אשמח ואהיה גאה בך. נוסיף מילות עידוד, מוטיבציה ונשקף לו את הדברים כפי שאנחנו רואים אותו ואפשר לומר לו: 'אני יודעת שזה לא קל ואשמח אם הפעם תהיה לך יותר סבלנות. אני רואה שבדברים אחרים שקורים בבית יש לך סבלנות כמו למשל בהמתנה לארוחת הערב. אתה זוכר שפעם היית בוכה ולא היתה לך סבלנות להמתין לאוכל? נעים לי ואני גאה בך כשעכשיו אתה יודע להמתין ואם במהלך הנסיעה הזאת תהיה לך יותר סבלנות נוכל שנינו להיות גאים'.

כשיש ילדים בסביבה תמיד יש עבודה חינוכית שצריך לעשות וזה לא קל, במיוחד בחגים כשאנחנו רוצים קצת שקט וכיף. היתרון כאן הוא הסיפוק שקיים מהתקדמות הילד שלנו בהתנהגותו והגדילה שלנו כהורים- עם הסבלנות, התכנון, ההובלה והיכולת לראות את הילד, את הקשיים שלו ואת התקדמותו, ולעודד אותו להיות חלק ושותף חיובי במשפחה שלנו.

וזה מאתגר ומגדל אותנו וגם אותם. ומה זה אם לא ראש השנה? להתחיל את השנה החדשה ברגל ימין, עם מטרות וכיוון לעתיד, לא לוותר על מה שחשוב לנו במשפחה, ותנסו את זה- זה עובד.

עד כאן על קונפליקטים מול ילדים, ומה עם קונפליקטים בין בני המשפחה המבוגרים? בין הכלה והחמות? ועם הגיסה? אם יש לכם קונפליקט משמעותי שמפריע לכם עם אחד מבני המשפחה המשמעותיים, אני מציעה לכם לא לוותר על הקשר ולדבר על מה שמפריע. לדבר ולשמוע גם את הצד השני, כך תהיו בטוחים שעשיתם הכל כדי להתחיל את השנה בצורה חיובית כפי שהייתם רוצים. וכן, רובינו מפחדים מקונפליקטים ומעדיפים לוותר ולחיות ביחסים רעים, ואני אישית לא בטוחה שזאת הדרך הטובה והיחידה. ע"כ בהרחבה באחד הטיפים הבאים.

לא עבד לכם? חבל לפספס הזדמנות להתחלה חיובית של השנה. דברו איתי ונראה מה בדיוק קורה אצלכם בבית, מה הילדים הקטנים שלכם (גילאי 2-5) עושים שמוצאי אתכם מהכילים כל פעם חדש. ולא, לא צריך לחכות שהם יגדלו כדי שזה יעבור (או שלא), אפשר לעשות שינוי המותאם למשפחה שלכם כבר עכשיו.

The post מתכוננים לחופשה, טיפ שלישי לקראת ראש השנה והחגים בכלל- הכנה לקראת קונפליקטים צפויים עם הילדים. מה עושים עם ילד שלא רוצה לשבת כמו כולם בארוחת החג או ילד שקשה לו עם נסיעה ארוכה למשל? appeared first on אפרת גרינברג עובדת סוציאלית קלינית.

מכירים את זה שהכל נופל על אמא (מקסימום גם על אבא), ובסוף היא מגיעה לארוחת החג מרוטת עצבים? זה לא כ"כ הוגן וגם לא תורם לאווירה המשפחתית, מה גם שכדאי לשמור את הכוחות לשאר ימי החג שדורשים מהורים לילדים בגיל הצעיר (ולא רק) לא פחות השקעה וסבלנות.

לכן אני ממליצה לחשוב מראש מהן המטלות הצפויות לנו בערב החג- לסדר, לנקות, לבשל, כל משפחה מנהגיה, ואולי חשוב לי גם שבני המשפחה יאפשרו לי לנוח בצהריים, ואז לחלק את התפקידים בשיתוף עם הילדים. ילדים מגיל 4 יכולים לקחת חלק באופן מודע ומושכל בהכנה- הם יכולים לתרגל ולהתאמן על עריכת שולחן, קישוט מתנות במדבקות, נצנצים וסרטים, קישוט השולחן, הם יכולים לסדר את החדר שלהם ואת הסלון ולהבין שאמא עסוקה עכשיו ולהתגייס למשימה. חשוב לפני כן לדבר על הרעיון שעומד מאחורי הבקשה הזאת, לרתום אותם לעניין ולהראות להם את התמונה הרחבה יותר והמטרה המשפחתית: 'אנחנו רוצים להנות כולנו בארוחה וביום אח"כ יש לנו טיולים ומפגשים משפחתיים. כדי שיהיה לאמא ולאבא חשק וסבלנות להנות מזה אנחנו זקוקים לעזרתכם. מניסיון העבר למדתי שכשאני עושה הכל לבד מאוד קשה לי ובסוף אני מגיעה לארוחה עייפה ואין לי חשק לטייל אח"כ. בואו נחלק מטלות, ביום ההכנות אהיה יותר עסוקה אבל למחרת ניסע לטייל ואהיה פנויה יותר'.

התפיסה העומדת מאחורי שיחה כזאת היא שכל אחד יכול וצריך לתרום למשפחה כפי יכולתו, וכי מרקם יחסים במשפחה מושתת על תרומתו של כל אחד ולא רק על זכויותיו. ילדים שלוקחים אחריות במשפחה ועוזרים מפתחים דימוי עצמי חיובי כי הם מרגישים שיש להם מה לתת, שזקוקים להם.

בתום השיחה ערכו יחד רשימת מטלות ואפשרו לילד לבחור במה הוא יכול לעזור וגם להציע רעיונות משלו. היו גמישים ואפשרו לו לקחת חלק, לחוש שהוא חיוני ושייך גם אם הוא לא מבצע את הדברים בצורה מושלמת והוקירו רעיונות שהוא מביא גם אם זה לא בדיוק מה שאתם צריכים ומה שחשבתם. עודדו אותו על מאמץ שהוא משקיע, על נכונות לעזור ועל יצירתיות.

אסטרטגיה הורית כזאת רצוי לגבש גם עם הילדים לגבי יום החג עצמו וע"כ בטיפ הבא העוסק בחלקים הפחות נעימים שיכולים להתפקשש לנו בחג עם ילדים קטנים- כמו למשל ילד שלא רוצה להשתתף בארוחה, בוכה, מסרב או מפריע. או ילד שקשה לו לשבת באוטו במהלך נסיעה ארוכה. שיחת תיאום ציפיות מקדימה וחשיבה על דרכי התמודדות עם קשיים שעלולים תעזור לנו ההורים להשתמש בכלים יעילים ובצורה סבלנית ורגועה מול התנהגויות ילדיות שמפריעות לנו.

אז שיהיה בינתיים שבוע טוב,

מנסים לעודד ילדכם לקחת אחריות ללא הצלחה? הייתם רוצים שהם יהיו עצמאיים ויקחו תפקיד חיובי במשפחה? הגיבו למטה או דברו איתי בפרטי/בטלפון ונבדוק יחד אך אוכל לעזור. להורים לילדים בגילאי 2-5.

The post מתכוננים לחופשה, עוד טיפ לקראת ראש השנה- חלוקת תפקידים בהכנה לארוחה המשפחתית, כדי שלא הכל יפול עלינו appeared first on אפרת גרינברג עובדת סוציאלית קלינית.

ונתחיל בטיפ הראשן- לפני החג-

כולנו עסוקים בהכנות לחג. יש מי שמבשל, קונה מתנות, מתכנן חופשות ונסיעות וכו'. כדאי ליצור עבור הילדים הכנה לחג התואמת את גילם וצרכיהם, מחברת אותם למסורת ולמשפחה. שלא ישמעו רק בגן על החג וזה ישמע להם אולי זר ולא ברור, דברו איתם גם קצת בבית כדי שיהיה להם קל יותר להבין על מה מדובר ומה עושים, זה יתרום להשתלבותם בפעילות הגן.

משמעות החג- אפשר לספר לילדים על משמעות החג ולראות איפה המשמעויות הללו פוגשות את הילד ואותנו כמשפחה. זה לא רק חג דתי, אפשר להתייחס אליו גם כאירוע רוחני מחבר. והרי, ראש השנה מסמל את תחילת השנה העברית החדשה, חג בו כל אחד נותן את הדין על עצמו מול האלוהות ונקבע גורלו לשנה הקרובה. כל משפחה יכולה לקחת את הדברים לכיוון שלה אבל גם משפחה שאינה דתית יכולה לדבר עם הילדים על השאיפה שלנו להיות טובים, על החשיבות של זה לחברה שלנו ולמשפחה. מה זה להיות טובים, מה עושה לילד שלי טוב ומה טוב לי שהוא עושה. אפשר לדבר קצת על היחסים שלנו- מה נעים לי איתו ומה פחות, כל זה באווירה נעימה לפני החג ולא כמו ביומיום כשזה נעשה לפעמים תוך כדי מריבה וכעס וזה פחות יעיל. זו גם יכולה להיות הזדמנות שלנו לעשות חשיבה ולבדוק מה היינו רוצים שיתקיים עבורינו בשנה הקרובה ומה אנחנו צריכים לעשות בשביל שזה יקרה, איזו אחריות הילד שלי צריך לקחת ואיזו אחריות היא שלי. אפשר לקחת מכאן מטרות אישיות ומשפחתיות ולדבר על מה אנחנו רוצים, מה אנחנו מצפים וחולמים שיקרה. זה הזמן לבקשות ומשאלות הדדיות וגם לחשוב יחד איך אנחנו יכולים לגרום לזה יחד להתממש. אני יכולה כאמא למשל לדבר על זה ש'הייתי רוצה שבשנה הקרובה ילדי יעזרו לי במטלות שונות לפני החגים כדי שנרגיש שאנחנו עובדים יחד על משהו משותף, נהנה מזה יחד ושגם אני אוכל להנות מהחג. אני אשמח מאוד ואעריך את עזרתכם'. ולפרוט את זה לדוגמאות: 'למשל אשמח אם תעזרו לי בסידור הבית לקראת האירוח וכו'. כך כל ילד ידע בדיוק מה אני מצפה ממנו ויוכל להתכוונן למטלות, ולזה אתייחס בהרחבה בטיפ הבא. אל תשכחו גם לתת פידבק חיובי, לציין ולהוקיר את מה שכבר קיים. כאשר אנחנו מקדמים את השנה החדשה עם רעיונות משפחתיים ואישיים ברורים זה מגדיל את הסיכוי שלנו לעבוד עליהם בצורה נכונה מול עצמינו ועם הילדים. המלצה נוספת: כמובן- לרשום את הדברים, לקשט ולהדביק (אפשר להדביק סמלים הקשורים לחג) ולתלות על הלול המשפחתי או על המקרר למעקב שבועי משותף שלנו יחד עם הילדים. כדאי לעשות את השיחה הזאת בצורה חגיגית, כהזדמנות אמיתית להגשמת חלומות ולהתקדמות ולא כמטלה או ביקורת על הילד.

מנהגים וטקסים- זו הזדמנות להרחבת הידע של בני המשפחה בנוגע לטקסים והמנהגים הרווחים בראש השנה, לקרוא על זה יחד ולהבין את המשמעויות. להסביר מדוע מברכים על תפוח בדבש, רימון, ראש של דג וכו'. ילדים אוהבים וצריכים טקסים. הטקס חוזר באופן קבוע כל חג מידי שנה ומשרה תחושת ביטחון ושורשיות לה בני האדם זקוקים. מנהג נוסף הוא שליחת כרטיסי ברכה לשנה טובה. אפשר לקנות ברכות ומתנות קטנות יחד ולקשט אותם בכיף, או להדפיס אגרות ברכה מהרשת ולצבוע אותם ולקשט לבד, צרפתי לפוסט ברכה שתוכלו להדפיס. לנו זה יכול להראות עניין של מה בכך אבל ילדים שמחים וגאים ליצור דברים בעצמם, ואוהבים לשיר ולרקוד- השמיעו להם את שירי החג, זו התרבות שלנו.

כל זה מכניס הביתה תחושת חגיגיות שיש לה גם משמעות רוחנית מעבר למפגש המשפחתי ולארוחה. זה יכול להיות בילוי נחמד ומגוון עבור הילדים ואני ממליצה לנסות.

ניסיתם? ספרו לי איך היה…ונתראה בטיפ הבא.

The post מתכוננים לחופשה- טיפים לקראת חופשת החגים וראש השנה, להורים לילדים צעירים appeared first on אפרת גרינברג עובדת סוציאלית קלינית.

'למה'?, למה זרקת את הצעצוע? למה אתה לא רוצה להכנס למקלחת? למה אתה לא מוכן לצאת לגן בזמן? למה אתה לא משתף את אחיך במשחק? או למה אתה לא אוכל את מה שהכנתי לך, זה דווקא טעים'…

אנחנו שואלים למה ומצפים לתשובה ולרוב היא לא מגיעה.

למה? כי ילדים בגילאים הצעירים (ולפעמים גם בגילאים מאוחרים יותר) לא יודעים לומר לנו 'למה'. הם הרבה פעמים גם לא יודעים לומר לעצמם 'למה'. אין להם עדיין את היכולת שיש לנו המבוגרים לומר לעצמנו מהיא הסיבה שעשינו פעולה כזאת ולא אחרת, זה שייך לשיח שמתקיים בעולם המבוגרים.

הורים שואלים 'למה' כפי שהם רגילים לדבר והיו רוצים לדעת, מצפים לתשובה, הילד לא עונה ואנחנו כועסים כפליים. כועסים גם על מה שהוא עשה וגם על זה שהוא לא ענה. מתסכל. הילד נשאר בתחושת אשמה, חסר אונים, שאלו אותו 'למה? למה הרבצת, למה זרקת או למה אתה בוכה'…והוא לא יודע לענות, אנחנו מצפים שהוא יענה והוא לא יודע, מרגיש שהוא לא עונה על הציפיות ומאכזב אותנו.

למשל- ילד שזרק צעצוע ושבר אותו. אנחנו שואלים אותו 'למה זרקת ושברת?', ולעיתים זה גם מלווה ברגשות שליליים וכעס. והוא- לא יודע לומר לנו למה הוא זרק. יכול להיות שהוא זרק כי הוא התעצבן על משהו, או שרצה את תשומת ליבנו או שהוא זרק את הצעצוע בגלל שמעניין אותו לראות איך ולאילו חלקים הוא מתפרק. בכל אופן בילדים בגילאי 2, 3, 4, 5 וגם הלאה אין לו את הכישוריים השפתיים וההתפתחותיים לתת לעצמו ולנו הסבר.

דוגמה נוספת ושכיחה מאוד- ילד בוכה וההורים שואלים אותו: 'למה אתה בוכה'? והילד שלנו- לא עונה. יכול להיות שהוא בוכה בגלל שהוא עייף, מתוסכל, בוכה בגלל שהוא לא קיבל מה שהוא רצה באותו רגע, או בגלל שהוא נפגע משהו. ילד צעיר שבוכה לא יוכל לומר לנו 'למה', מה הסיבה שהוא בוכה, ואני מציעה (וע"כ אפרט בהמשך), להקשיב לו ולנסות לזהות בעצמנו מה הסיבה שהוא בוכה ולתת לזה שם, לשיים עבורו ולשקף לו את מה שעובר עליו עכשיו. זה יתרום להתפתחות שלו וליכולתו לדבר על מה שקורה לו בתוכו, בעצמו ויתן לנו אפשרות לדיאלוג ולשיחה איתו, ממקום חיובי.

אז מה עושים? קודם כל מבינים את עולמו של הילד. אח"כ עוזרים לו לשיים (לתת שם) למה שהוא עושה ולמניעיו, ולבסוף מדברים אחרת עם ילדים צעירים כי התקשורת עם ילדים שונה ולא זהה לתקשורת בין מבוגרים. וארחיב ע"כ:

הבנת עולמו של הילד, להסתכל על הילד דרך העיניים של עולם הילדים:

אם נבין את עולמו של הילד נכנס לשיחה ולתקשורת איתו ממקום שמוכן לראות ולקבל את הסיבות להתנהגותו ומראש לא נצפה להתנהגות שלא תואמת את עולמו וכך גם נוכל להמנע מהשאלה 'למה', 'למה עשית את זה'?!

אז בואו נבין מה הסיבות להתנהגותם, ולמה ילדים עושים מה שהם עושים-

ילדים זורקים חפצים (ואני לא אומרת שבכל מקרה צריך לאפשר את זה או התנהגויות אחרות שאביא כאן, כמובן שלא)- בגלל שזה מעניין אותם, כי זה כיף לזרוק כמו שזה כיף להתלכלך בצבע או בבוץ של השלוליות. כי הצעצועים מתפרקים כשזורקים אותם ומתאגר לבנות אותם מחדש, או כדי לקבל תשומת לב הורית- אם לימדנו אותם שהם יקבלו תשומת לב על זה ואז הם זורקים  מה שנקרא- 'כדי לעשות דווקא'.

לפעמים יש ילדים שלא רוצים להתקלח– כי בדיוק בזמן שאנחנו קוראים להם למקלחת הם באמצע תוכנית טלויזיה מעניינת, או משחק שהם לא רוצים להפסיק, או בגלל שהם עייפים מידי ואין להם אנרגיה לקום, בגלל שהחול מהגן לא מפריע להם והם לא מרגישים צורך להתקלח, בגלל שחורף וקר ולא נעים להם להתפשט, בגלל שקיץ וחם ואין להם כוח לזוז, או בגלל שפשוט לא בא להם עכשיו.

ילדים יכולים לא לרצות להתארגן ולהתלבש ולצאת בזמן לגן או לכל פעילות אחרת– כי הם לא מבינים את המשמעות של הזמנים, וסדר העדיפויות שלהם מרוכז בהם, אגוצנטרי. הם לא יכולים תמיד להרגיש חלק ממטלה משותפת, להתחשב ולקחת בחשבון שיקולים נוספים פרט אליהם- לכן הם לא תמיד יהיו מוכנים להתארגן ולהיות מוכנים לגן בזמן.

הם לא תמיד ירצו לשתף את האחים שלהם במשחק– כי הם לא רוצים עכשיו, כי הם באמצע בנייה ויצירה של משהו משלהם במשחק, כי הם שקועים ומרוכזים בפעילות עם עצמם, כי רוצים פרטיות ולשחק לבד עם החבר שהגיע אליהם, בגלל שכל היום הם היו בגן עם ילדים אחרים או בגלל שהאח מפרע והם לא מסתדרים איתו.

ילדים לא תמיד רוצים לאכול מה שמוצע להם– כי האוכל חם מידי בשבילם או קר מידי, או שהם לא אוהבים את המרקם או את איך שזה נראה. אולי לא מתחשק להם אפילו שזאת המנה האהובה והיום דווקא בא להם משהו אחר, או בגלל שאפילו שהאוכל בריא הם לא רעבים עכשיו ואין להם חשיבה לטווח ארוך כמו מבוגר שיודע שאם לא יאכל עכשיו אח"כ יהיה רעב.

וקיימות כמובן עוד דוגמאות מחיי היומיום, הבאתי רק חלק כמובן לצורך המחשבה.

ההורים מכירים את ילדהם בצורה הטובה ביותר– שיימו (תנו שם) למה שקורה להם ועיזרו להם להבין ולהכיר את עצמם:

אחת המטרות החשובות ביחסים הורים וילדים היא לאפשר לילד ללמוד עם הזמן, דרככם, למה הם עושים מה שהם עושים, למה כך ולא אחרת, מהן ההעדפות והמוטיבציות שלהם, למה הם מתנהגים כך בסיטואציה ספציפית. תסתכלו על הילד מהעיניים של ילדים ואח"כ גם מהעיניים של הילד שלכם. אפשר לזהות התנהגויות שחוזרות על עצמן. ילד שלא אוהב שהאוכל חם, במקום לשאול אותו משהו שנשמע כמו תלונה והפצרה: 'למה הוא לא אוכל כשכולם כבר התחילו לאכול או למה הוא לא אוכל אוכל חם, זה דווקא טוב'… מתוך ההיכרות איתו נוכל לומר לו מה אנחנו מבינים ויודעים עליו ונשיים לו את זה- 'בד"כ אתה לא אוהב כשהאוכל חם, אתה מחכה שיתקרר'… כשהשיקוף הזה חוזר על עצמו הילד ילמד לשיים את מה שקורה לו ולהרחיב את השיח שלו עם עצמו ואיתנו. או לילד שלא משתף את אחיו במשחק אפשר לשאול אותו ולברר איתו: 'אני רואה שאתה לא משתף את אחיך במשחק. זה בגלל שאתה רוצה לשחק רק אתה והחבר שלך'? כשאנחנו שואלים כך יש סיכוי טוב יותר שנקבל תשובה של 'כן או לא' או תגובה שתרמור לנו על מה שעובר עליו, יותר מאשר כשאנחנו שואלים 'למה' ולא מקבלים תשובה.

לדבר אחרת עם ילדים צעירים- לדבר מתוך הבנה והקשבה:

כל התקשורת עם ילדים כדאי שתבוא ממקום של הבנה שהם זה לא אנחנו ולא נוכל לצפות שיהיו לנו רצונות, מטרות והבנות זהים. גם היכולות שלנו ושלהם שונות, והם עדיין לא יודעים לדבר כמו האדם המבוגר.

ילדים חיים את חייהם, הם משחקים ופועלים כדי לחקור, ללמוד את העולם ולהתפתח ואין להם עניין דומה לשלנו בשמירה על סדר היום, מטלות המשפחה ועוד דברים שמענינים את המבוגרים כמו עמידה בזמנים, שמירה על ניקיון ועוד. בגידול ובחינוך שלהם נרצה שהם יפנימו את הערכים שלנו, ויהיו שותפים, אבל כשזה לא קורה עדיף לא לשאול 'למה', עכשיו כשאנחנו מבינים שזה לא יעיל ולא יעזור לנו לרתום אותו לשתף פעולה.

מה כן? לפני ששואלים 'למה', לעצור לרגע ולהתבונן על הילד ותסמכו על עצמכם, רוב הסיכויים שאתם מכירים מספיק טוב את הילד ותדעו 'למה' אם רק תהיו סבלניים להקשיב למה שנעשה. מכאן אפשר לשער כמה השערות להתנהגות ולהפנותם לילד, זה נותן לשני הצדדים תחושה של הכלה, מובנות ושליטה, ומאפשר התחלה של דיאלוג חיובי שמאפשר דיבור ללא כעס והאשמות.

למשל: ילד שאנחנו יודעים שהוא עייף, והוא בוכה: במקום לשאול: 'אבל למה אתה בוכה'?, אפשר לומר לו: 'אני חושבת שאתה בוכה בגלל שאתה עייף, בוא אעזור לך להתפשט, נתקלח בזריזות ונכנס למיטה'.

ילד שנראה מרוכז ביצירה שלו ולא רוצה לשתף את אחיו במשחק, במקום לומר לו: 'למה אתה לא משתף את אחיך'? אפשר לומר: 'אני רואה שאתה מרוכז ביצירה וצריך זמן לעצמך עכשיו. אולי מאוחר יותר תתפנה לשתף גם את אחיו וללמד אותו לשחק במשחק הזה כמו שאתה יודע'.

ילד שלא מתארגן בזמן לגן: במקום לומר לו: 'למה אתה אף פעם לא מוכן לגן ולא מבין שבגלל זה אני מאחרת'?!, נאמר לו: 'לי חשוב לצאת בזמן ואני מבינה שאתה מעדיף להמשיך לשחק אז בוא תסיים חלק מהמשחק, תשאיר את השאר ותמשיך אחרה"צ. נתארגן כדי שלא נאחר ולא תפסיד את המפגש שלך'.

נקודה לחשיבה- שימו לב מתי אתם מנסים ליצור שיח עם הילד, בזמן שהוא נורא עייף או רעב או משהו מציק לו הוא לא יהיה פנוי ורוב הסיכויים שהוא לא יהיה קשוב אלינו. בזמנים כאלה כדאי לסייע להם לטפל במה שמפריע (ללכת לישון/לאכול/לתת להם לבכות ולהתפרק עם חיבוק) ולא לדבר איתם יותר מידי בצורה שהיא לא יעילה להם, לנו ולא מקדמת את היחסים שלנו איתם.

The post 'למה? ככה'- תקשורת עם ילדים: אנחנו ההורים שואלים את הילדים 'למה' ולא מקבלים תשובה. למה? כי ילדים צעירים לא יודעים לומר 'למה'… אז איך מדברים עם ילדים בגיל הצעיר כך שתהיה יותר הבנה ושיתוף פעולה, ע"כ בכתבה הבאה. ואל תשאלו אותם 'למה'. appeared first on אפרת גרינברג עובדת סוציאלית קלינית.

לפעמים הגמילה מהחיתול מצליחה רק חלקית ואז – נראה שיש ילדים שמסתדרים יפה עם הגמילה בנושא של הפיפי וניגשים לשירותים ואילו בנושא של עשיית הקקי הם מתקשים וזה עלול להציק להם ולהורים.

מה עושים? משחררים. איך משחררים ומגיעים לתוצאות?

הלחץ של ההורים והילדים מובן. זה שלב חדש ולא מוכר, וכשזה לא הולך ויש קשיים זה יכול להעלות את המתח סביב הנושא. אבל- כדי שהילד יוכל ללכת לשירותים הוא צריך להיות רגוע, ולכן ככל שתעשו מזה פחות עניין ותהיו יותר רגועים, תאפשרו לו את האווירה הנחוצה לו להתגבר על הקושי, לשחרר ולתת לטבע ולגוף לעשות את שלהם.

אז אמרנו שמרגעים ומשחררים.

משחררים לשני הכיוונים- או שמשחררים את הגמילה כעת וחוזרים לטיטול. לא נורא אם זה לא הצליח בניסיון הראשון. אפשר לחזור לטיטול באופן מלא או חלקי מתוך הבנה שלבסוף הגמילה תצליח. תנו לילד אווירה רגועה בלי מתח סביב הגמילה. אם בחזרה לטיטול תהיו יותר רגועים אז אפשר להחליט לחזור אל הטיטול כעת וסימכו עליו ועליכם שכשיגיע הרגע הנכון תהיו מסוגלים לסייע לו בגמילה.

או לכיוון השני- משחררים את המתחים שקשורים בזה שיש לו עצירות, שהוא לא מצליח לעשות קקי.

בזמן של עצירות ילדים יכולים להראות שתי התנהגויות- או להביע אכפתיות וקצת חשש מהשירותים ולגלות עיסוק יתר בקקי או להפך- ילד שלא עושה קקי כמה ימים ולא מדבר על זה, ונראה שלא אכפת לו שלא עושה קקי.

אז אם זה מלחיץ אתכם תנסו להרגע. במידה והייתם בביקור אצל הרופא והכל בסדר, תנו לגוף ולטבע לעשות את שלו- הקקי יגיע. אפשר לעזור לזה ע"י שתיית מים מרובה, אכילת פירות וירקות, סיבים תזונתיים (אפשר להכין זאת גם במילקשייק), אבל גם כאן- אין צורך בדיבורים על זה ש'אם יאכל זה יעזור לו ללכת לשירותים'. במידה והילד עסוק בקקי ומנסה לגשת לשירותים ולא מצליח ספקו לו את התמיכה הנחוצה לו. חבקו אותו, לוו אותו לשירותים בכל פעם כשהוא מבקש גם אם הוא הולך ומנסה וזה לא מצליח לא צריך להרבות דיבור על זה. לכו איתו שוב ושוב עד שהוא יצליח, יעבור את השלב הזה ויתרגל, בלי דיבורים, תמיכה שקטה. דיבור יתר על הנושא, הפצרות, הסברים ודאגה- יהפכו את זה לעניין גדול יותר ממה שזה.

במה תבחרו? זה תלוי בכם. כל עוד ומבחינה רפואית אין בעיה והילד לא מגלה מצוקה חריפה נסו להרגע ולהזכיר לעצמכם ש'בסוף הקקי יצא'. אם אתם מרגישים נוח יותר לחזור קצת אחורה ולתת לו טיטול באופן חלקי או מלא זה בסדר. זו החלטה לגיטימית וגם מזה לא כדאי לעשות עניין- אל תראו בזה כישלון שלכם או של הילד. סמנו אצלכם מועד אחר שמתאים לגמילה חוזרת והיו קשובים לסימנים מצד הילד המאותתים לכם במידה והוא מוכן לפני זה.

The post הגמילה מהחיתול מצליחה רק חלקית ואתם מתלבטים אם לחזור לטיטול? אפשר להמשיך את הגמילה ואפשר לחזור לטיטול- זה תלוי בכם appeared first on אפרת גרינברג עובדת סוציאלית קלינית.

הורים רבים נוטים להתייחס אל בכי כאל מצב לא רצוי וזה מובן. ההורים היום עסוקים, עייפים, עובדים, הורים ומחנכים. אנחנו רוצים להיות עם הילדים שלנו ולפעמים רוצים גם שקט. קשה להכיל בכי של ילד, בגלל שזה מטריד את מנוחתנו, בגלל שאנחנו לא מכירים בחשיבות הבכי ויכולים לדאוג כשילד בוכה. בגלל שזה מעיד מבחינתנו על מצוקה של הילד וזה יכול לעורר גם מצוקה אצלינו, ולפעמים יש להורים נטיה לייחס לבכי מצוקה חריפה יותר ממה שהוא יכול לבטא. אותם הורים שנורא נלחצים כשילד בוכה, ושואלים אותו 'מה קרה'??? בבהלה, ממהרים לסייע וקשה להם לשהות במצב ולא רק להם, לרובינו. או, אפשרות נוספת היא התייחסות לבכי כנידנוד, 'מה קרה?! שוב אתה בוכה'???

בכתבה זו אראה כיצד לזהות מתי כדאי לאפשר לילד לבכות ומה התועלת שתהיה לו ולנו בכך.

בכי כצורך של ילדים:

וילדים בוכים. נכון, זה קשה אבל הם בוכים ולא כדאי לשאוף למצב שבוא הילדים שלנו לא בוכים. ויש ילדים שבוכים המון, יש כאלה שבוכים ויש כאלה שעוד פחות. יש ילדים שהבכי שלהם חזק מאוד, מחריש אוזניים ממש, סוער, מלא ברגשות, ויש כאלה שהבכי שלהם הוא רק מין קיטור חרישי. כך או כך בכי בחלק מהמצבים לא רק מבטא צורך של הילד אלא, אני טוענת, שישנם מצבים, לא תמיד, אבל ישנם מצבים שהבכי עצמו הוא הוא הצורך שלו.

כי כמו שהילד שלנו צריך לאכול, לשתות ולישון, הוא גם צריך לבכות. ומה נותר לנו לעשות? ללמוד את ילדינו ואת המצבים השונים ולנסות לזהות מתי חשוב לאפשר לילד לבכות ומתי זה בכי שכדאי שנסייע לו ללמוד להתגבר עליו כדי לאפשר לו התגברות, התפתחות, גדילה ולמידה.

מתי חשוב לאפשר לילד לבכות?

כשהוא עייף, כשהוא רעב/צמה, כשקר לו- כשמפריע לו משהו שקשור בצרכים הפיזיים. ילד בוכה כשהוא לא מקבל מה שהוא רוצה, כשהוא נפגע, כשחטפו לו צעצוע, הוא יכול לבכות כדרך לבקש או להביע משהו. ילד יכול לבכות כשהוא מתבקש ללכת לישון ולא רוצה, לא רוצה להתקלח, לא רוצה להכנס או לצאת מהאוטו, קשה לו להמתין למשהו ועוד ועוד. ילדים יכולים גם לבכות במעברים שונים של היום: למשל, שצריך לצאת מהבית לאנשהו, כשצריך ללכת לגן, כשצריך לצאת מהאוטו. המטרה שלנו ההורים בחינוך היא ללמד אותו סבלנות, להתאפק ולבסוף לדבר ולהביע באופן מילולי את צרכיו, רצונותיו, מחשבותיו ורגשותיו, וזה לוקח זמן. כלומר: לתקשר איתנו דרך דיבור במקום בכי. בכתבה זו לא אעסוק בדרכים ללמד את הילדים שלנו את אחת מהמיומנויות החשובות של ההבעה והתקשורת אלא בחשיבות הזיהוי של המקומות והמצבים בהם שוב- נאפשר להם לבכות מבלי לחשוש שזה מעיד על ליקוי בהתפתחות שלהם, נהפוך הוא- בסיטואציות הללו נכיל את הבכי שלהם, נאפשר להם לפרוק ולהביע קשת רגשות וצרכים באמצעות הבכי ואתן דוגמאות.

ילד שחוזר מהגן- ותמיד בוכה. ילד שהולך לגן- ותמיד בוכה. ילד שלפעמים בוכה במקלחת ולא רוצה שנחפוף לו את הראש. ילד שבוכה באמצע נסיעה ארוכה מאוד. בואו נבין מדוע הוא בוכה, מתוך הסיטואציה וההיכרות איתו, אפשר לנסות לאפשר לו דיאלוג איתנו על זה ולתת לו מקום להתגבר על הבכי, אבל- אם זה לא הולך, בואו נניח לו להתפרק במקומות שנכונים לו, במצבים בהם הוא צריך להתפרק. לתת לו לבכות ולהוציא את כל שעל ליבו בצורה ספונטנית, אמיתית ושמותאמת לגילו וליכולותיו (וגם אם הוא קצת גדול). הבכי מבטא משהו שהוא צריך לתת לו ביטוי ואם הוא לא מסוגל לעשות את זה בצורה אחרת, כדאי שנאפשר לו להביע זאת בהבנה ובשקט, עם חיבוק חם והכלה, עד יעבור זעם. זה לא אומר שתמיד נעודד אותו לבכות אבל אם זה מה שהוא צריך עכשיו- נלמד לזהות את זה כצורך נפשי ופיזי שלו, נהיה שם ולא ניבהל.

כשילד בוכה אפשר לתת פירוש או השערה לבכי שלו, לשיים לו את זה, וחוץ מזה- לא נעודד ונרחיב, נהיה שקטים, יחד איתו, נציע חיבוק ומים, ניתן לגיטימציה לבכי ולמה שהוא מרגיש עכשיו, נחכה בסבלנות שהוא ירגע, וכשהוא נרגע נעבור הלאה, לא צריך לדבר איתו על למה הוא בכה ולנסות לחנך אותו בנוגע לזה. הוא בכה, התפרק וזה עבר. למשל אפשר לומר: 'אני רואה שאתה משפשף את העיניים וכבר נורא מאוחר, יכול להיות שאתה בוכה מעייפות. זה בסדר, אני מבין אותך, גם אני עייף. אתה יכול לבכות, בוא לעזור לך להתארגן בזריזות ולהכנס למיטה, מחר מצפה לנו יום חדש'- ולתת לו להמשיך לבכות. לבטא את מה שהוא צריך לבטא בדרך שבא הוא מסוגל לה בשלב זה. דוגמה נוספת:  ילד שחוזר מהגן והוא בוכה: 'יצאנו מהגן ואתה בוכה, אני מבינה שלא קרה משהו מיוחד, אולי אתה עייף ואולי התגעגעת וכבר רוצה הביתה ואולי אתה פשוט פורק את היום שלך… מותר לבכות, זה בסדר, אם תרצה מים וחיבוק אני כאן…בוא נכנס לאוטו ונגיע הביתה, תוכל לנוח קצת או שניגש לשחק במשחק שהשארנו אתמול' וכו'.

לסיכום: בואו נחשוב אחרת על בכי של ילדים וניתן לו חשיבות אחרת. לא נתייחס אליו כמצב שלילי ולא רצוי באופן גורף. יש מצבים בהם הבכי הוא צורך והוא חשוב כדי שילד ירגיש שהוא מוכל, שהרגשות שלו לגיטימיים ושיוכל לפרוק ממנו אנרגיה שהוא צריך להוציא מכל מיני סיבות ולהתפנות לעיסוקים הבאים לו בשאר היום.

ילד שיקבל לגיטימציה לבכי שלו, ונכיל את הבכי שלו במקומות הנכונים מניסיוני יגדל להיות אדם מווסת שיכול להכיל בתוכו את מגוון הרגשות. אז קחו את זה גם לעולם המבוגרים וחישבו בכמה מצבים אנחנו מתקשים רגשית כמבוגרים בגלל שלא נתנו לנו לבכות הילדים.

The post למה ילדים בוכים? נכון שקשה לנו כשילד בוכה, ובכ"ז לפעמים חשוב לשחרר ולאפשר לילד שלנו לפרוק ולבכות כי ילד שבוכה הוא ילד מוכל. על הבכי של ילדים כצורך בסיסי appeared first on אפרת גרינברג עובדת סוציאלית קלינית.